מהי סליחה? סליחה היא תנועה פנימית. סליחה היא מצב תודעה. סליחה אינה אקט חיצוני גם אם מתקיימים טקסי סליחה בתרבויות שונות. מצב הסליחה מתרחש בתוכנו כתהליך ארוך ועמוק.
כדי שמצב תודעה של סליחה יתרחש צריך שיתקיימו מספר תנאים:
ראיית המציאות כפי שהיא.
קבלת עצמנו כפי שאנחנו במציאות.
זיהוי ציר האשמה העצמית, ההאשמה של האחר.
נטישה מוחלטת של ציר האשמה, ההאשמה.
זיהוי התגובות המנטליות והרגשיות שלנו.
זיהוי הדפוסים והתבניות שלנו.
לקיחת אחריות מוחלטת על התגובות המנטליות והרגשיות שלנו.
פיוס והשלמה עם עצמנו.
או אז יוכל לעלות בתוכנו מצב הסליחה לעצמנו ולכל מי שבחיינו.
כשאנחנו מתרגלים בהתמדה, לאורך זמן ובמסירות, תרגול היוגה שלנו מעמיק והופך להיות חלק בלתי נפרד מחיינו. התרגול אינו מכוון עוד להשגת גמישות וכוח בלבד, אלא מתרחב אל מעבר לגבולות הגוף ואל מעבר לשרירים ולשלד. רובנו חווים את התרגול כתהליך בונה וכאמצעי לשינוי תודעתי. ככל שהתרגול מעמיק, כך אנו מרחיבים את גבולות התודעה שלנו ואת היכולת לראות את המציאות כפי שהיא. אנחנו יוצרים אינטימיות עם עצמנו, עם טבעה המהותי של התודעה שלנו, עם המציאות ועם החיים הפועמים בתוכנו. בסופו של יום זוהי מטרת העל של היוגה. התהליך הנו מורכב ולעתים קרובות , כמו בכל התבגרות, כרוך בכאב. לכן גם נוצרות בתוכנו התנגדויות פנימיות שיכולות לבוא לידי ביטוי באופנים שונים כמו למשל הפסקת התרגול, כעס, תסכול ואפילו עזיבת התרגול לתקופות. בשלב הזה יש צורך ביצירת אמון בדרך ובעצמנו. לעתים בתחילת התהליך עולה מצב תודעתי של האשמת הסביבה במצבנו. האשמת המורה, האשמת התנוחות, האשמת הנסיבות וגורמים חיצוניים אחרים … לא פעם אנחנו יוצאים מהתרגול ואנחנו מוצאים את עצמנו נרגנים וכועסים, חשים תסכול ואכזבה מעצמנו ולא ממש יודעים איך להתנהל ומה לעשות עם הרגשות העזים שצפים ועולים בתוכנו. לא פעם אנחנו משליכים את הקונפליקטים הלא פתורים שלנו ואת הבעיות שלנו על ההורים, המורים ובני הזוג שלנו.
כשאנחנו בנמצאים בקבוצת לימוד, אך טבעי הוא שכל הדברים שלא פתרנו במשך החיים שלנו ,למשל עם דמויות סמכות כמו הורים, מורים ומפקדים – כל אלו יכולים לעלות גם מול המורה שלנו.
הזיכרון של התחושות שלנו טבוע בגוף. אשמה, בושה, חרטה, אכזבה ועוד…כשאנחנו מתרגלים, הזיכרון הזה צף ועולה. לא פעם, הן כמורה, הן כתלמידה, באמצע או בסוף שיעור ראיתי אנשים בוכים. תרגול היוגה הוא עמוק וחודר לכל הרבדים שלנו. לפי תורת היוגה אנחנו כבני אדם מורכבים משכבות ורבדים. הרבדים הללו נקראים קושות. (על כך כתבתי מאמר נפרד כאן בבלוג הנקרא "הגוף היוגי" ). כשאנחנו פותחים בתרגול היוגה את הרובד הפיזי, משחררים חסימות וכיווצים למיניהם, שנוצרו במשך השנים, או אז גם הרבדים הרגשיים והמנטליים מושפעים מכך. לכן כל הרגשות שלנו עולים וצפים על פני השטח.
כדאי להיות מודע לתהליך הזה ולקדם את השפעותיו מבעוד מועד. ליצור בתוך החיים שלנו אפשרות לשוחח עם אנשי מקצוע מיומנים. לא תמיד אנחנו מצליחים להכיל את עצמנו ולעתים קרובות נדרשת עזרה.
נחזור אל התהליך. כשאני מתרגלת על המזרן אני פוגשת את עצמי ללא כחל ושרק כפי שאני. אני פוגשת את הגבולות שלי כמו גם את היכולות שלי. תמונת המציאות שלי מתבהרת. ייתכן שבתחילת התהליך יהיה לי ויכוח מר וקשה עם מה ועם מי שאני פוגשת. אולי דימיתי את עצמי למשהו אחר ואת היכולות שלי לטובות יותר, אולי רציתי להידמות לדמות כזו או אחרת שנראתה לי אידאלית ואולי נחלתי אכזבה ממה שפגשתי אצל עצמי. ככל שאלמד להכיר את עצמי כפי שאני, אוכל לעבור לשלב הבא שהוא קבלת עצמי כפי שאני. השלב הזה מהווה תנאי בסיסי להתפתחות שלי כתלמיד/ת יוגה.
השלבים הבאים משתרגים זה בזה והם לא דומים לשלבים בסולם אלא יותר נדמים לעלי כותרת שיוצרים פרח יפה. השלב הבא העולה בטבעיות מתוך מצב ההכרה והקבלה העצמית, הוא השלב בו אנו מפסיקים להאשים את האחרים במצבנו וגם מפסיקים להאשים את עצמנו במצבנו. אין אשמה. הו כמה נעים החופש הזה. אין סיבה להיות כבולים אל הציר הזה. מי שאני במציאות הקיימת הוא עובדה. הורי לא אשמים במצבי. המורים שלי לא אשמים במצבי. גם אם נסיבות החיים היו כאלה ואחרות (מבלי להיכנס לוויכוח על השפעות סביבה/תורשה ומה שביניהן) איני יכולה להטיל את האחריות על כל אלה למצבי.
ניתן לדון ברעיון האחריות האישית שלנו למציאות חיינו. לא תמיד קל לנו לקבל את עובדת האחריות ואנחנו מנסים שוב ושוב לקיים משא ומתן עם המציאות ולהטיל את האחריות על נסיבות החיים. אנחנו אומרים ש"אלו נסיבות החיים שגרמו לי להתנהל האופן כזה או אחר." קיימת הסכמה כללית סביבנו לתפיסה הזו. מתוך התפיסה הזו קל לנו להאשים את עצמנו או את הסביבה במצבנו. בקפיצת המדרגה התודעתית, זו המתרחשת לאורך השנים, אנחנו משתדלים לקחת אחריות מלאה לא רק על מי שאנחנו אלא על מצבים שונים הנקרים בדרכנו. לא עוד האשמות.
אביא סיפור מהעבר הרחוק. כשחייתי באשראם בהודו בעודנו סועדים סביב השולחן שהיה בעצם מפת בד על הרצפה, נכנסה אחת התלמידות שהגיעה היישר משדה התעופה. היא הייתה בוכייה ודומעת ונתונה בסערת רגשות. סיפרה שהמזוודה אבדה ולא הגיעה לשדה התעופה. אחת המורות הבכירות באשראם הפנתה אליה את מבטה ואמרה לה: לכי עכשיו אל החדר שלך, תעשי מדיטציה ותשאלי את עצמך למה זה קרה לך! אני הייתי צעירה מאוד ונדהמתי מהאמירה של המורה. לא הבנתי מה הקשר בין איבוד המזוודה המקרי כביכול, לבין לקיחת האחריות של התלמידה על האירוע. המקרה הזה גרם לי לחשוב על הקשר בין הדברים. לאורך חיי אני מנסה לבחון ולראות את אירועי החיים, את ההקשרים הנראים וגם את אלה הסמויים מן העין. אני מתייחסת אליהם כאל כשיעורים ללמוד מהם אך אני מתקשה עד היום לקבוע את עוצמת היכולת שלנו להשפיע על מציאות חיינו. אני שואלת את עצמי עד כמה יש בידינו להשפיע על תמונת המציאות שלנו, ועד כמה אנחנו יוצרים את תמונת המציאות שלנו . איני בטוחה ואיני מתיימרת שיש בכוחי לקבוע בוודאות בעניין הזה כי השגתי אינה מגעת עד שם. איני טוענת בהכרח שאנחנו קברניטים של הצלחה בניהול חיינו. הדיון הזה יכול להימשך עוד זמן רב, אולם ברור שעלינו לנטוש מידית את רעיון האשמה ואת כל ציר האשמה לכאן ולכאן. אני שבה ושואלת את עצמי שאלות לנוכח כל מה שהחיים מזמנים לי וודאי לא מתייחסת אל הדברים כגזירה משמים… היוגה והמדיטציה הם כלים מצוינים להשיג ראייה צלולה ולכן גם עשייה מבורכת לעצמנו ולאחרים.
תהליך החקירה העצמית, ההתבוננות והלמידה אינו מסתיים לעולם. התובנות הרציונליות אינן תמיד עומדות במבחן המציאות כשהרגשות עולים ומציפים אותנו, כשהכעס עולה, כשהקנאה מרימה ראשה, כשהתסכול מכווץ את הבטן ועוד…ראיתי שבמישור הרגשות אנחנו נוהגים לעתים כילדים. היכולת שלנו לשנות דפוסי חשיבה, תפיסת עולם ודפוסים רגשיים – היכולת הזו מוגבלת
אם כך דבר ראשון כדאי להתבונן באומץ בעצמנו. תהליכי השינוי יתרחשו בהדרגה לאורך ציר הזמן.
בתוך התרגול אנחנו לומדים לזהות את מערך התחושות שלנו. אנו מפתחים רגישות לעצמנו. אנחנו מזהים את הדפוסים החוזרים ונשנים בחיינו., עם עצמנו ועם אחרים.
כשמתרחשת קבלה עצמית ואנחנו מתפייסים עם עצמנו ועם המציאות המשתקפת בחיינו, או אז נוכל גם לסלוח לאחרים סביבנו.
הסליחה תגיע בקלות כיון שהיא אינה מעשה חיצוני. היא פרי עמל רב של שנות תרגול והתבוננות. היא הופכת להיות חלק בלתי נפרד מההוויה הקיומית שלנו. רק כאשר נהיה מפויסים עם עצמנו נוכל לקבל את האחר ולסלוח.
שמעתי פעם סיפור חסידי על רבי אחד שאמר שאדם צריך שיהלך בחייו וידיו בשני כיסים. בכיס אחד הידיעה ש"העולם כולו נברא בשבילי" ובכיס השני התחושה והידיעה "אני עפר ואפר". אנחנו חיים ונעים בין שתי צורות החשיבה הללו.
היוגה שלנו מלמדת אותנו איזון , פיוס והשלמה.
תחושת החופש והשחרור תעלה ותגיע אלינו. היוגה תשיג את מטרתה דרכנו ובאמצעותנו.
אני מאחלת לעצמי ולכולנו שנמצא את הדרך לסלוח, למחול, לקבל ולאהוב.
פסי יקרה ,אהבתי מאוד את הבלוג שלך.הגעתי אליו במקרה בחיפשים אחר מאמרים מענינים בנושא הסליחה.
תודה לך. מצאתי אותו מאוד מונה יפה ומאוד. נוגע ללב.
ואולי אפילו בזכותו אתחיל לתרגל יוגה….
תוגה רבה לך ! אם תרצי המלצה ממני על מורה ליוגה סמוך למקום מגורייך, אשמח לעזור.