ראשית אספר על נסיעתי.

כמידי שנה בחודש אוגוסט אני מתארגנת לשהייה בת חודש בפונה, שם אני מקדישה את זמני לאימון, לימוד ותרגול יוגה במוסד האם של ב.ק.ס.איינגאר.  השנה היתה זו הפעם הראשונה בה ידעתי שהמורה שלי, איינגאר, אשר עזב את גופו בשנה שעברה, לא יהיה נוכח באולם התרגול.  יחד עם זאת, אותה התרגשות שפוקדת אותי מידי שנה, פקדה אותי גם השנה. ארזתי את בגדי היוגה שלי, מעט ספרים, צימוקים ושקדים ויצאתי לדרך.. נפרדתי מבני משפחתי האהובים ומתלמידי שבירכו אותי בהתרגשות ובלא מעט חשש. זו דרך ארוכה ולא פשוטה.

בשדה התעופה חיכתה לי הפתעה. בכניסה אל המטוס דרך השער העליון, ביקשה ממני הדיילת לעמוד בצד. "יש שינוי במקום הישיבה שלך" היא אמרה. אני, בהפתעה גמורה עניתי: "שינוי?  "לא לא, יש לי מקום טוב, למה שינוי?"  הדיילת בחיוך מסתורי הובילה אותי אחר כבוד למחלקה ראשונה במטוס. זאת היתה הפתעה גמורה. למה בחרו אותי מכל האנשים ? ליקום פתרונים. אני זכיתי במושב נפתח, בשמיכה חמימה ובארוחת גורמה. שמונה שעות הטיסה עברו עלי בנעימים. התרווחתי במושב, עצמתי עיניים והודיתי לכל המלאכים ששומרים עלי בדרך. בחיוך על שפתי נרדמתי כמעט עד הנחיתה.

האידיליה פסקה במונית בדרך ממומבאי לפונה. הדרך היתה פקוקה וצפופה בגלל עבודות בכביש המהיר וארכה כשש שעות במקום ארבע. הגעתי די מותשת בשעת לילה מאוחרת אל הדירה שתהיה שלי במשך חודש אוגוסט.

למחרת בבוקר כבר התייצבתי באינסטיטוט לשיעור הראשון שלי עם גיתה איינגאר. הו כמה שמחתי לשמוע שוב את קולה הרועם והנרגן .. גיתה נתנה שיעור המתאים לאנשים שהגיעו מרחוק וגופם עייף. יצאתי מהתרגול שמחה ומרוממת היישר אל איש הקוקוס כדי להרוות את צמאוני ולהחזיר מעט מינרלים לגופי הדואב.  מכאן ואילך, מידי יום ביומו הקדשתי את עצמי במסירות מלאה לתרגול, לאימון וללימוד היוגה. להיות תלמידה עבורי זה דבר טבעי. אין פשוט מכך. השקט, ההתבוננות, ההקשבה, הצייתנות הם לי חברים ותיקים. מידי יום שיעור, תרגול, צפייה בשיעורים אחרים, השתתפות פעילה בשיעורי יוגה טיפולית – כל אלו מילאו אותי במשך התקופה.

לעתים היה מבטי נשלח אל הפינה בה גורוג'י נהג לתרגל. דימיתי לשמוע את קולו או לראות את צלליתו. אך לא, כיום בפינה בה נהג לתרגל ליד החלון, מתרגלת אבהיג'טה נכדתו וראיה תלמידו המסור.  הנוכחות הפיזית שלו חסרה אך האנרגיה שלו ממלאה את האולם. הוא נמצא שם. הנוכחות שלו משתקפת ובאה לידי ביטוי בעשרות מתלמידיו המתרגלים, איש איש, את האסאנות הנבחרות שלו או שלה, בבחירה של העזרים הנלקחים על ידם, בשקט, בתנוחה, בתנועה, בריכוז, בנחישות.  החיים ממשיכים. אפשר להתמקד בהיעדר ואפשר להתמקד בנוכחות.  המשכתי בהתמדה לתרגל וללמוד. סדר היום שלי היה מוקפד ומלא ביוגה.  האוכל ההודי נפלא בעיני. כל כך הרבה אפשרויות ! מידי יום חיכתה לי ארוחת צהריים שכללה אורז בסמאטי לבן, דאל, ירקות וקטניות.  פירות טרופיים במגוון אינסופי על עגלות המוכרים קראו לי אליהם וכמובן שלא עמדתי בפיתוי. פפאיה, אננס, מנגו ובננות. הכל טרי, מתוק וטעים..

אהבתי את השיעורים של פרשנט איינגאר וגיתה איינגאר. פרשנט מתבל את שיעוריו בהרבה עומק פילוסופי ומכוון אותנו אל העצמיות, אל הפנימיות דרך הנשימה, דרך התודעה, דרך הגוף. הוא מחזיר אותנו שוב ושוב אל התחושות שלנו. הוא מכוון אותנו לשנן מנטרות תוך כדי שהייה באסאנה ולבדוק את ההשפעה של השינון על האסאנה. הוא מכוון אותנו שוב ושוב אל הנשימה. גיתה נותנת הנחיות ממוקדות ומביאה את המתרגלים לרמה גבוהה של ריכוז ומיצוי הפוטנציאל האישי. אי אפשר לוותר לעצמך בשיעור של גיתה … בנוסף, אהבתי את התרגול האישי שלי שבו התאפשר לי לבחור את מערך התרגול וכיוון התרגול בהתאם לצרכים שלי. למדתי במשך השנים להקשיב לעצמי ולדעת מה מתאים לי ומה לא מתאים בזמנים כאלו ואחרים. אחרי ימים של תרגול יומיומי מסודר הגוף נפתח ומתגמש עוד יותר והלב שקט.

ב 20 באוגוסט משפחת איינגאר ציינה את יום השנה למותו של ב.ק.ס.איינגאר באירוע רב משתתפים שבו נאמו לפני הקהל הרחב גיתה, אבהיג'טה וראג'בי תלמידתו המסורה. בתום הנאומים הוגשה ארוחה למשתתפים. היו שם קרוב ל 2000 איש. למדנו מאבהי על הקושי הרגשי שהיה לה עם מותו, למדנו מגיתה על ילדותו הקשה של איינגאר ומחלתו. כולנו מוקירים אותו ואת פעלו. את הידע הרחב שהעניק לנו, תלמידיו, כדי שנוכל אנחנו להמשיך וללמוד, להמשיך וללמד אחרים.

לכל אחד מאיתנו יש את גורוג'י שלו.  אני חוויתי את גורוג'י כאדם חד, ממוקד, חסר פשרות, אך אלי באופן אישי היה רך ומייטיב, חייכן, מלא באור ואהבה. זו החוויה שלי.

בשנה שעברה ב 20 באוגוסט בשעת לילה מאוחרת גורג'י נפטר. הביאו את גופתו לביתו. שם עטפו אותו בבגדיו והניחו עליו פרחים. הוא הונח על הריצפה ולידו ישב בנו פראשנט במדיטציה עמוקה. התבקשתי להיכנס על ידי אבהיג'טה כדי להיפרד ממנו. איני יכולה לשכוח אותו. הוא שכב שם, שקט, שליו, לא נראה כלל חסר חיים. היה נדמה לי שהוא פשוט בשוואסאנה עמוקה. כרעתי לצידו בפראנאם עמוק ונפרדתי ממנו. המשפחה איפשרה לתלמידיו להיפרד ממנו ואחרי מספר שעות נסענו למקום בו שרפו את גופתו.

ביום למחרת כבר עשיתי את דרכי חזרה לביתי. במשך כל השנה האחרונה חזרו אלי המראות, הזכרונות.  נזכרתי איך כשהגעתי בשנה שעברה גורוג'י, למרות מחלתו ומצבו הגופני הרעוע, ישב בפתח ביתו ואיפשר לנו, תלמידיו, לברך אותו. הוא חייך והניד ראשו לברכה. חשבתי על כך שהנדיבות שלו לא פסקה עד הרגע האחרון. הוא לא ניסה להסתתר. הוא איפשר לכולנו לראות אותו. הוא כיבד כל אחד ואחת.

השנה באולם התרגול, הרגשתי שסגרתי מעגל. תמה שנת האבל. המקום שהוא הקים ממשיך לפעול ולתפקד כרגיל. השיעורים ברמה גבוהה. גיתה מידי פעם מספרת סיפור ועוד סיפור עליו. על אורחות חייו הצנועים, על נדיבותו, על תרומתו לכפר הולדתו בלור שם הקים בית ספר וחידש את מקדש התפילה במקום.  צניעות וענווה איפיינו את חייו של היוגי ב.ק.ס. איינגאר.  יש בי הכרת תודה עמוקה לכך שהתאפשר לי להיות תלמידתו הישירה. לפעמים יש לי תחושה שאנחנו לא בוחרים את היוגה, אלא היוגה היא זו שבוחרת אותנו.

חזרתי לביתי, למשפחתי, למרכז היוגה שלי ולתלמידי המסורים. לפני שנה נוספת של תרגול והוראת יוגה.

זאת דרכי. אני אוהבת להלך בה.