לעתים קרובות אנחנו שוכחים איך להיות פשוט שקטים. לשבת בשקט. אנחנו מתרוצצים מדבר לדבר, מעניין לעניין. ברגע שאנחנו מתיישבים, מיד אנחנו שוב קופצים לעשות דבר אחר. האברים שלנו לא שקטים ונדמה שהם זקוקים לתנועה מתמדת, כמו גם המיינד הקופץ מדבר לדבר ולוקח אותנו קדימה בזמן אל העתיד או אחורה בזמן אל העבר ואין לו שום חשק להיות נוכח בכאן ועכשיו. טיבו של המיינד שהוא חושב, זה התפקיד שלו. המחשבות תמיד מסיטות אותנו מרגע ההווה. .בעולם המינוחים של היוגה קוראים לזה המיינד של הקוף. אנחנו מדמים את המיינד לקוף שזרקו אותו לתוך בור מלא בנחשים ועקרבים ולכן הוא קופץ וזורק את ידיו ורגליו לכל הכיוונים. כך גם המיינד שלנו, הוא כל הזמן בתנועה קופצנית ואינו מניח לנו לרגע.
במשך הדורות ולאורך ההיסטוריה של חיפוש שקט ומשמעות, קיבלנו הרבה מאוד אינפורמציה על טכניקות כאלה ואחרות כדי להגיע אל השקט המיוחל ואל המצב בו תנודות התודעה יושקטו. כיום מי שרוצה ללמוד מדיטציה – השוק מוצף בטכניקות שונות ומשונות, יעילות יותר או יעילות פחות וכולן מבטיחות את השלווה והשקט , אולי הארה קטנה על אם הדרך 🙂 … בים הטכניקות אנו שוב עלולים ללכת לאיבוד כשאנחנו מבלבלים בטעות את הטכניקה שאנחנו לומדים עם המהות.
האמת היא ששום טכניקה של מדיטציה לא תוכל להוביל אותנו אל השקט. גם אם נהיה צייתנים וממושמעים. ככלל כל הטכניקות המוצעות למדיטציה הן כלים בלבד לאפשר מרחב שבו מדיטציה תתרחש.
מדיטציה אכן מתרחשת אך אי אפשר בכוח להביא אותה אלינו. הדבר היחיד שתלוי בנו אם כך, הוא לקיים ולמלא את התנאים הטובים ביותר כדי לאפשר למדיטציה "להתארע". זה אומר מבחינתנו ליצור מקום נעים, שקט, נקי עד כמה שאפשר ולהתיישב.
מה בעצם אנחנו מחפשים? אחר מה אנו תרים ?
פטנג'לי , חכם הודי, שחי בסביבות 200 לפנה"ס כתב: "יוגה היא השקטת תנודות התודעה". מה קורה אז? "אז שרוי המתבונן בטבעו האמתי". כאן בשני הפסוקים הראשונים מתוך היוגה סוטרות של פטנג'לי, אנחנו מקבלים את תמצית הדרך של היוגה והמדיטציה הכלולה בתוכה. פטנג'לי אומר לנו שהאדם הוא יותר מאשר גוף, מינד, אינטליגנציה וחושים, כיוון שכל אלו מוגבלים במרחב ובזמן. ישנו אם כך חלק נוסף באדם שהוא טרנסצנדנטלי – והוא המתבונן. בהוויה הקיומית שלנו מתקיימים "העושה" ו"המתבונן". המתבונן הוא מעבר למיינד והחושים ומעבר לידע ועשיה. המתבונן הוא חבוי, נסתר, מתחת לכל השכבות והוא יכול להתגלות כשהחלק ה"עושה" שלנו (הגוף, החושים, המיינד.) נרגע ומשתתק . רק במצב השקט אנחנו יכולים לבוא איתו במגע.
תרגול היוגה מאפשר את ההבנה הזו שבה המתבונן חי בעולם, עובד עם הגוף והמיינד המשמשים לו כלים, אך הוא אינו מזדהה עימם. פטנג'לי אומר שהסיבה למבוכה וסבל בעולמנו זה היא העובדה שאנו מבלבלים בין המתבונן לבין הנראה. בין המתבונן לבין עולם התופעות. בין הנצחי לארעי. סיבת הבלבול היא הזדהות עם הנראה. וכאן הוא מוסיף ואומר שהיכולת לשלנו להשתחרר תגיע מתוך כך שנוכל להפריד את השניים. כל עוד אנחנו מזוהים עם עולם התופעות ומצמצמים את עצמנו לגוף, חושים ואינטליגנציה, אנחנו עיוורים ובורים מבחינה רוחנית.
איך נוכל לצאת מהבורות ולהביא את ה"עושה" שלנו למנוחה ואת המתבונן לראייה? פטנג'לי סולל לנו את הדרך בפסוק הראשון בפרק השני. הוא אומר: שלושת המרכיבים של היוגה הם: טאפאס, סודיהיה ואישוורה פרנידהנה. טפס פירושו אש. המשמעות כאן היא אולי תשוקה בוערת לשחרור רוחני ויציאה מכבלי הבורות ואולי גם שריפת כל המכשולים המפריעים לגוף ולמיינד על ידי התרגול היוגי המטהר. סודהיאיה היא חקירה ולימוד של העצמי וגם של הכתבים העתיקים. גם למוד ממורה נכלל בקטגוריה הזו. אישוורה פראנידהנה היא התמסרות טוטאלית לאל. זה מקום שלאדם המערבי אולי קצת קשה איתו. מנסיוני בהוראת הסוטרות אצל תלמידי, הנקודה הזו של התמסרות לאל ולרצון האל תמיד מעלה תהיות ושאלות. אכן יש מקום להרהור נוסף בקשר לזה.
כאשר אנחנו מתרגלים יוגה, יש לנו אפשרות להתמקד בתחושות הגוף ודרכן להביא את עצמנו למעין מצב מדיטטיבי כיוון שאנחנו בהחלט נמצאים ברגע ההווה. התחושות תמיד מביאות אותנו חזרה אל עצמנו, בעוד המחשבות גורמות לנו לנדוד על מחוזות אחרים. לכן ניתן להתחיל להבין מהו מצב מדיטטיבי של התודעה דרך תרגול תנוחות יוגה כיוון שתשומת הלב המובאת לגוף בעת ביצוע התנוחות מביאה בהכרח את המתרגל להיות נוכח. יוגה ומדיטציה הן שני צדדים של אותה מטבע כמו האש וחומה או החלב ולובנו.
בתוך תנוחות היוגה מתקיים מצב של התבוננות. מתוך השקט שרוי המתבונן בצורתו שלו, בטבעו האמיתי. זו מדיטציה.
אנחנו נעים מהידוע אל הלא ידוע.