כך הוא נראה הבוקר. קצת לפני שהשמש התעוררה. כמעט שלם. אורו בהיר..

הבוקר הירח הוא המורה שלי .
הוא מביט בי בשקט, מתבוננת בו ובעצמי. יש לנו מערכת יחסים ארוכת טווח. כיון שהוא פסיבי ושקט אני יכולה לראות את עצמי בו. ההשתקפות שלי ברורה. הרגשות המשתנים שלי עולים ובאים ללא הפרעה. הירח הוא המורה האולטימטיבי שלי. הבוקר.

מה קורה כשיש לך מורה בשר ודם ?
כאן הסיפור קצת יותר מורכב.
מיהו המורה שלך? לא תמיד תדע לזהות מהרגע הראשון. לא תמיד תהיה לך התחושה שהנה מצאתי את המורה שלי. אם יש בך כמיהה למורה, הוא/היא יתגלו לפניך במהלך החיים. זהו תרחיש פלאי, כמעט מיסטי. הוא מתרחש באופן ודאי לאלו הכמהים אליו.
אם זכית לפגוש במורה, הוא יוביל אותך בהדרגה לקשר אינטימי עם עצמך, לקשר עם המהות הפנימית שלך, להכרות עמוקה עם טבע התודעה שלך. בסופו של יום מטרתו של המורה היא לשחרר אותך לדרכך כשאתה מצויד בכל הכלים הנדרשים למגע אינטימי עם המורה הפנימי שלך עצמך, המורה שנמצא בתוכך, אותה ישות מיטיבה הנמצאת אתך תמיד בכל רגע מחייך. בשלב הזה המורה ישחרר אותך לדרכך באהבה. כאשר הגעת למצב בו אינך זקוק למורה חיצוני על מנת ליצור את הקשר עם עצמך, כשאתה באינטימיות הולכת ונמשכת עם המורה הפנימי שלך, תוכל להלך על פני האדמה בקלילות, כאילו צמחו לך כנפיים על השכמות והן תהיינה פרושות לרוחב. בית החזה שלך יהיה פתוח, גבוה ומלא ותוכל לשאוף פנימה מלוא הריאות. תהיה חופשי, מאושר ומשוחרר.
כולנו שואפים וכמהים להגיע למקום הזה. כדי לזכות במתנה יקרת הערך של חופש ושחרור יש עבודה רבה לפנינו ודרך ללכת בה.
האם אנחנו זקוקים למורה? הדרישה הזו עולה במסורת ובכתבים העתיקים של היוגה. לפי המסורת, הרעיון של מורה הוא מהותי להתפתחות על דרך הרוח. מעטים מאוד האנשים שהגיעו לשחרור באופן עצמאי ללא הדרכתו ותמיכתו של מורה. מטרת היוגה היא שחרור. מצב השחרור נקרא בשפת היוגה קאיוליה. מדובר בעיקר על השקטת תנודות התודעה, שחרור מדפוסים מגבילים, תבניות חשיבה נוקשות ורשמים (סמסקרות) הטבועים בנו. כל אלה אינם מאפשרים להיות באינטימיות עם המציאות ועם טבע העצמיות שלנו. הם מגבילים את הראייה הצלולה ולא מאפשרים זרימה קולחת של החיים בתוכנו.
המורה שלך פסע והלך כברת דרך לא מעטה. הוא ראה ופגש את המראות. הוא יכול להצביע על הפרחים, העצים, הסלעים, המהמורות והמכשולים, על המים הזורמים, על השיטפונות הקרבים ובאים. המורה שלך מכיר את מפת הדרכים ויכול לסמן לך באופן ברור את השבילים על מפה זו. הוא צעד בשבילים הללו והם מוכרים לו. בזמן שהנכם פוסעים יחדיו, תוכל להרגיש בטוח בשבילים הנפתלים של חבל ארץ לא מוכרת, ארץ הרוח. שם תוכל לגעת בממד הרוחני של הקיום שלך.
המורה יודע שהדרך שלך היא ייחודית רק לך ולכן הוא מצייד אותך בכלים נחוצים. הוא נותן לך אפשרות לצחצח את העדשות שלך. הוא גורם לך למרק ולנקות את הזגוגיות כדי להסיר את האבק המכסה על הראייה שלך. הוא מאפשר לך לראות בצלילות ובבהירות את טבע המציאות, את טבעך המהותי.
אינך יכול לדעת איזו צורה תהיה למורה ואיך הוא יגיע לעולמך. לעתים יגיע כילד, או הורה, או חבר. לעתים יהיה זה הירקן או בן הזוג שלנו. אנחנו נוטים ליצור דימוי על צורתו אך לא בהכרח יעטה המורה שלנו שלמה לבנה ולא בהכרח תהיה לו שרשרת תפילה. הלימוד וההוראה שלו יגיעו לעתים ממקום לא צפוי.
מיהו המורה? אם נולדה בתוכך כמיהה, הוא יופיע בזמן זה או אחר בחייך.
המפגש הזה הוא פלא ומסתורין גדול. הקשר בין המורה והתלמיד נתפס בתורת היוגה המסורתית לקשר חשוב ומשמעותי. בתוך מערכת היחסים הנבנית ביניהם, צפויות לעלות תגובות רגשיות קיצוניות. המורה מעורר רגשות עזים בנוגע לזהות העצמית של התלמיד. אי אפשר להגיד שזו מערכת יחסים שוויונית, כפי שאי אפשר להגיד על קשר הורה/ילד שזו מערכת יחסים שוויונית. אמנם בדורנו התבלבלו היוצרות והסמכות ההורית עומדת בסימן שאלה, אך בקשר מורה תלמיד בעולם הרוח היוגי, המורה הוא מורה והתלמיד הוא תלמיד.
"כשהתלמיד מוכן המורה מגיע". זה משפט שקראנו בכתבים העתיקים. התלמיד מוכן למה? מוכן לקבל על עצמו את המורה כסמכות, כמוביל בדרך, כמאפשר ראייה צלולה. העבודה הפנימית יכולה להתרחש רק כשנוצרת מערכת יחסים ארוכת טווח.

אם ישנה מוכנות כזו, יוכל התלמיד להתגבר על המכשולים. התלמיד נזקק לכלים שעליו לרכוש: מסירות, אמון, התמדה, כוח רצון, נחישות, דבקות במטרה, אומץ לב. . הכלים הללו נרכשים לאורך זמן עם התרגול. בלעדיהם יקשה על התלמיד להמשיך.
הדרך אינה קלה. היא דורשת ראיה צלולה. להביט נכוחה, לא לפחוד ממפגש עם עצמך, להסתכל פנימה, לפגוש את החיות הרבות ביער הפנימי שלך. לפגוש את שועל הערמומיות, את נחש הקנאה, את קוף החיקוי, את תוכי הדברנות, את אריה הכוחנות בצד התכונות האנושיות הנפלאות הטמונות בך כמו היכולת לחמול, לאהוב, להיות נדיב, אמפתי, קשוב.. לפגוש את כל אלה בתוכך ולדעת שאתה מורכב מכולם. לקבל את עצמך. לדעת שאף אחד מאתנו אינו מורכב רק ממעלות.
המפגש הראשוני עם עצמנו מעורר בנו את הרצון לברוח ולסגת. לעתים אנחנו מעדיפים להמשיך ולחיות בעצימת עיניים. אך מרגע שנפקחו עינינו לראות, מרגע שהתעוררנו. מרגע שהראייה שלנו הפכה להיות שונה – אין דרך חזרה.
לעתים אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בכעס גדול כאשר האידאל שלנו על עצמנו מתנפץ. אנחנו עלולים להשליך את האכזבה והתסכול שלנו על המורה שלנו. אנחנו עלולים להאשימו בהאשמות שונות ולמצוא בו פגמים. הספק מנקר בנו ומטריד. לעתים אנחנו מעדיפים לחזור לחלום.
מצב הביניים הזה שבו התעוררנו לטבענו האמתי אך עודנו נזקקים לתמוכות ועזרה, המצב הזה לעתים הוא קשה ביותר ומייסר. התחלנו לחצות את הנהר אך עדיין לא הגענו אל הגדה שמנגד. זה הזמן להתגבר, לאזור כוחות ולהמשיך ולשחות.
המורה שלך יעשה הכול כדי להעיר אותך. הוא יצייד אותך בכלים הנדרשים. הכלי האפקטיבי הראוי ביותר עבורך הוא התרגול אותו אתה לומד מהמורה. אל התרגול אתה חוזר ומשם אתה שואב כוחות. התרגול מצמיח אותך ודרכו אתה בונה עוגן בתוך הגוף שלך, בתוך הלב שלך.
ובכל זאת אתה עדיין נזקק לו, למורה, שיתבונן בך בשקט. כמו הירח. דרך ההתבוננות שלו בך, תוכל להמשיך ולהתבונן בעצמך בצלילות. ההשתקפות שלך תהיה בהירה ונטולת עיוותים. כשאתה לבדך ללא מורה, אתה עלול ללכת לאיבוד והמראה תשקף לך את עצמך בצורה לא בהירה. כשמערכת היחסים שלך עם המורה החיצוני שפגשת תארך זמן ותעמיק, תהיה לך האפשרות להתבונן בכל רגש שעולה, בכל מחשבה, בכל דפוס. המורה יוצר עבורך מקום בטוח להיות בו, להרגיש, לתרגל ולהתבונן. המורה שלך דואג לצחצח את המראה שלו מידי יום דרך התרגול שהוא דבק בו.
עליך לדעת שבתוך הקשר המיוחד שלך עם המורה, כל קשת הרגשות שלך היא לגיטימית. גם רגשות אותם אתה נוטה לזהות כ"שליליים". גם להם יש מקום וגם בהם תוכל להתבונן ללא פחד. כיון שנוצר אמון ביניכם, שום רגש כזה או אחר לא יעיב על הקשר. המורה שלך יוכל להכיל את כל מי שאתה. נוצרת ביניכם מחויבות הדדית ששורשיה ברוח. בתוך השדה הזה התרגול שלך יוכל להכות שורש.
אך בסופו של יום המורה שלך אינו משול לירח כיוון שהמורה שלך הוא אדם. המורה הוא בן אנוש כמוך. למורה שלך יש מעלות בצד חסרונות, יכולות בצד מגבלות. המורה שלך אינו הירח. הוא אינו דמות מושלמת. הדבר האחרון שהמורה שלך רוצה הוא שתעריץ אותו. הוא אינו נזקק להערצה. המורה שלך מחכה לך בשקט שתלמד לקבל את האנושיות של עצמך דרך ראייה וקבלת האנושיות שלו. המורה שלך יעשה הכול כדי לנפץ את דימוי האליל שניסית לשווא להדביק לו. אולי לא תוכל לעמוד בזה. אולי כשתראה את המורה שלך כאדם פשוט כמוך, תרצה ללכת הלאה ולמצוא לך מורה מושלם.
כדי להיות תלמיד במאה ה- 21 אתה נזקק לכוחות נפש גדולים. כל כך קל להתבלבל מעודף המידע הנגיש. איך תשמור לא ללכת לאיבוד ולשקוע בתוך ההיצף?
אתה נזקק ליכולת אבחנה. בעבר המסגרות היו מסומנות והייתה היררכיה ברורה. בהווה אתה הוא זה שקובע את הגבולות.
המורה שלך יקנה לך את הכלים להיות מי שאתה ולהשיל מעצמך את כל מה שמפריע לך להיות הגרסה המשובחת של עצמך.
אם תישאר לצד המורה למרות החוויה הקשה של התנפצות הדמות האידאלית שבנית לעצמך, תוכל לזכות במתנה יקרת ערך. תוכל להתחיל להעריך ולאהוב את עצמך כפי שאתה. כפי שאתה באמת ולא כפי שדמיינת לעצמך.
איך זה מתרחש ?
הפלא הגדול עולה ונגלה לנגד עינינו. כיון שלמדת לקבל ולאהוב את המורה שלך על מגוון תכונותיו האנושיות, תלמד לאהוב ולקבל את עצמך כאדם שלם שיש בו חסרונות לצד יתרונות, מגרעות לצד מעלות. תלמד להכיר שהמורה שלך הוא השתקפות שלך עצמך. השאיפה שלך לשלמות תיוותר בצד הקבלה שלך את עצמך כאדם לא מושלם. השאיפה הזו לא תגרום לך לעצב ולא תכאיב לך. אתה תחיה בשלום עם הידיעה שאתה וכולנו פוסעים על הדרך מאי שלמות לשלמות.
הירח מתבונן בנו. אנחנו מחייכים.

מהי סליחה? סליחה היא תנועה פנימית. סליחה היא מצב תודעה. סליחה אינה אקט חיצוני גם אם מתקיימים טקסי סליחה בתרבויות שונות. מצב הסליחה מתרחש בתוכנו כתהליך ארוך ועמוק.
כדי שמצב תודעה של סליחה יתרחש צריך שיתקיימו מספר תנאים:

ראיית המציאות כפי שהיא.

קבלת עצמנו כפי שאנחנו במציאות.

זיהוי ציר האשמה העצמית, ההאשמה של האחר.

נטישה מוחלטת של ציר האשמה, ההאשמה.

זיהוי התגובות המנטליות והרגשיות שלנו.

זיהוי הדפוסים והתבניות שלנו.

לקיחת אחריות מוחלטת על התגובות המנטליות והרגשיות שלנו.

פיוס והשלמה עם עצמנו.

או אז יוכל לעלות בתוכנו מצב הסליחה לעצמנו ולכל מי שבחיינו.
כשאנחנו מתרגלים בהתמדה, לאורך זמן ובמסירות, תרגול היוגה שלנו מעמיק והופך להיות חלק בלתי נפרד מחיינו. התרגול אינו מכוון עוד להשגת גמישות וכוח בלבד, אלא מתרחב אל מעבר לגבולות הגוף ואל מעבר לשרירים ולשלד. רובנו חווים את התרגול כתהליך בונה וכאמצעי לשינוי תודעתי. ככל שהתרגול מעמיק, כך אנו מרחיבים את גבולות התודעה שלנו ואת היכולת לראות את המציאות כפי שהיא. אנחנו יוצרים אינטימיות עם עצמנו, עם טבעה המהותי של התודעה שלנו, עם המציאות ועם החיים הפועמים בתוכנו. בסופו של יום זוהי מטרת העל של היוגה. התהליך הנו מורכב ולעתים קרובות , כמו בכל התבגרות, כרוך בכאב. לכן גם נוצרות בתוכנו התנגדויות פנימיות שיכולות לבוא לידי ביטוי באופנים שונים כמו למשל הפסקת התרגול, כעס, תסכול ואפילו עזיבת התרגול לתקופות. בשלב הזה יש צורך ביצירת אמון בדרך ובעצמנו. לעתים בתחילת התהליך עולה מצב תודעתי של האשמת הסביבה במצבנו. האשמת המורה, האשמת התנוחות, האשמת הנסיבות וגורמים חיצוניים אחרים … לא פעם אנחנו יוצאים מהתרגול ואנחנו מוצאים את עצמנו נרגנים וכועסים, חשים תסכול ואכזבה מעצמנו ולא ממש יודעים איך להתנהל ומה לעשות עם הרגשות העזים שצפים ועולים בתוכנו. לא פעם אנחנו משליכים את הקונפליקטים הלא פתורים שלנו ואת הבעיות שלנו על ההורים, המורים ובני הזוג שלנו.

כשאנחנו בנמצאים בקבוצת לימוד, אך טבעי הוא שכל הדברים שלא פתרנו במשך החיים שלנו ,למשל עם דמויות סמכות כמו הורים, מורים ומפקדים – כל אלו יכולים לעלות גם מול המורה שלנו.
הזיכרון של התחושות שלנו טבוע בגוף. אשמה, בושה, חרטה, אכזבה ועוד…כשאנחנו מתרגלים, הזיכרון הזה צף ועולה. לא פעם, הן כמורה, הן כתלמידה, באמצע או בסוף שיעור ראיתי אנשים בוכים. תרגול היוגה הוא עמוק וחודר לכל הרבדים שלנו. לפי תורת היוגה אנחנו כבני אדם מורכבים משכבות ורבדים. הרבדים הללו נקראים קושות. (על כך כתבתי מאמר נפרד כאן בבלוג הנקרא "הגוף היוגי" ). כשאנחנו פותחים בתרגול היוגה את הרובד הפיזי, משחררים חסימות וכיווצים למיניהם, שנוצרו במשך השנים, או אז גם הרבדים הרגשיים והמנטליים מושפעים מכך. לכן כל הרגשות שלנו עולים וצפים על פני השטח.

כדאי להיות מודע לתהליך הזה ולקדם את השפעותיו מבעוד מועד. ליצור בתוך החיים שלנו אפשרות לשוחח עם אנשי מקצוע מיומנים. לא תמיד אנחנו מצליחים להכיל את עצמנו ולעתים קרובות נדרשת עזרה.
נחזור אל התהליך. כשאני מתרגלת על המזרן אני פוגשת את עצמי ללא כחל ושרק כפי שאני. אני פוגשת את הגבולות שלי כמו גם את היכולות שלי. תמונת המציאות שלי מתבהרת. ייתכן שבתחילת התהליך יהיה לי ויכוח מר וקשה עם מה ועם מי שאני פוגשת. אולי דימיתי את עצמי למשהו אחר ואת היכולות שלי לטובות יותר, אולי רציתי להידמות לדמות כזו או אחרת שנראתה לי אידאלית ואולי נחלתי אכזבה ממה שפגשתי אצל עצמי. ככל שאלמד להכיר את עצמי כפי שאני, אוכל לעבור לשלב הבא שהוא קבלת עצמי כפי שאני. השלב הזה מהווה תנאי בסיסי להתפתחות שלי כתלמיד/ת יוגה.

השלבים הבאים משתרגים זה בזה והם לא דומים לשלבים בסולם אלא יותר נדמים לעלי כותרת שיוצרים פרח יפה. השלב הבא העולה בטבעיות מתוך מצב ההכרה והקבלה העצמית, הוא השלב בו אנו מפסיקים להאשים את האחרים במצבנו וגם מפסיקים להאשים את עצמנו במצבנו. אין אשמה. הו כמה נעים החופש הזה. אין סיבה להיות כבולים אל הציר הזה. מי שאני במציאות הקיימת הוא עובדה. הורי לא אשמים במצבי. המורים שלי לא אשמים במצבי. גם אם נסיבות החיים היו כאלה ואחרות (מבלי להיכנס לוויכוח על השפעות סביבה/תורשה ומה שביניהן) איני יכולה להטיל את האחריות על כל אלה למצבי.

ניתן לדון ברעיון האחריות האישית שלנו למציאות חיינו. לא תמיד קל לנו לקבל את עובדת האחריות ואנחנו מנסים שוב ושוב לקיים משא ומתן עם המציאות ולהטיל את האחריות על נסיבות החיים. אנחנו אומרים ש"אלו נסיבות החיים שגרמו לי להתנהל האופן כזה או אחר." קיימת הסכמה כללית סביבנו לתפיסה הזו. מתוך התפיסה הזו קל לנו להאשים את עצמנו או את הסביבה במצבנו. בקפיצת המדרגה התודעתית, זו המתרחשת לאורך השנים, אנחנו משתדלים לקחת אחריות מלאה לא רק על מי שאנחנו אלא על מצבים שונים הנקרים בדרכנו. לא עוד האשמות.

אביא סיפור מהעבר הרחוק. כשחייתי באשראם בהודו בעודנו סועדים סביב השולחן שהיה בעצם מפת בד על הרצפה, נכנסה אחת התלמידות שהגיעה היישר משדה התעופה. היא הייתה בוכייה ודומעת ונתונה בסערת רגשות. סיפרה שהמזוודה אבדה ולא הגיעה לשדה התעופה. אחת המורות הבכירות באשראם הפנתה אליה את מבטה ואמרה לה: לכי עכשיו אל החדר שלך, תעשי מדיטציה ותשאלי את עצמך למה זה קרה לך! אני הייתי צעירה מאוד ונדהמתי מהאמירה של המורה. לא הבנתי מה הקשר בין איבוד המזוודה המקרי כביכול, לבין לקיחת האחריות של התלמידה על האירוע. המקרה הזה גרם לי לחשוב על הקשר בין הדברים. לאורך חיי אני מנסה לבחון ולראות את אירועי החיים, את ההקשרים הנראים וגם את אלה הסמויים מן העין. אני מתייחסת אליהם כאל כשיעורים ללמוד מהם אך אני מתקשה עד היום לקבוע את עוצמת היכולת שלנו להשפיע על מציאות חיינו. אני שואלת את עצמי עד כמה יש בידינו להשפיע על תמונת המציאות שלנו, ועד כמה אנחנו יוצרים את תמונת המציאות שלנו . איני בטוחה ואיני מתיימרת שיש בכוחי לקבוע בוודאות בעניין הזה כי השגתי אינה מגעת עד שם. איני טוענת בהכרח שאנחנו קברניטים של הצלחה בניהול חיינו. הדיון הזה יכול להימשך עוד זמן רב, אולם ברור שעלינו לנטוש מידית את רעיון האשמה ואת כל ציר האשמה לכאן ולכאן. אני שבה ושואלת את עצמי שאלות לנוכח כל מה שהחיים מזמנים לי וודאי לא מתייחסת אל הדברים כגזירה משמים… היוגה והמדיטציה הם כלים מצוינים להשיג ראייה צלולה ולכן גם עשייה מבורכת לעצמנו ולאחרים.

תהליך החקירה העצמית, ההתבוננות והלמידה אינו מסתיים לעולם. התובנות הרציונליות אינן תמיד עומדות במבחן המציאות כשהרגשות עולים ומציפים אותנו, כשהכעס עולה, כשהקנאה מרימה ראשה, כשהתסכול מכווץ את הבטן ועוד…ראיתי שבמישור הרגשות אנחנו נוהגים לעתים כילדים. היכולת שלנו לשנות דפוסי חשיבה, תפיסת עולם ודפוסים רגשיים – היכולת הזו מוגבלת
אם כך דבר ראשון כדאי להתבונן באומץ בעצמנו. תהליכי השינוי יתרחשו בהדרגה לאורך ציר הזמן.
בתוך התרגול אנחנו לומדים לזהות את מערך התחושות שלנו. אנו מפתחים רגישות לעצמנו. אנחנו מזהים את הדפוסים החוזרים ונשנים בחיינו., עם עצמנו ועם אחרים.
כשמתרחשת קבלה עצמית ואנחנו מתפייסים עם עצמנו ועם המציאות המשתקפת בחיינו, או אז נוכל גם לסלוח לאחרים סביבנו.

הסליחה תגיע בקלות כיון שהיא אינה מעשה חיצוני. היא פרי עמל רב של שנות תרגול והתבוננות. היא הופכת להיות חלק בלתי נפרד מההוויה הקיומית שלנו. רק כאשר נהיה מפויסים עם עצמנו נוכל לקבל את האחר ולסלוח.

שמעתי פעם סיפור חסידי על רבי אחד שאמר שאדם צריך שיהלך בחייו וידיו בשני כיסים. בכיס אחד הידיעה ש"העולם כולו נברא בשבילי" ובכיס השני התחושה והידיעה "אני עפר ואפר". אנחנו חיים ונעים בין שתי צורות החשיבה הללו.
היוגה שלנו מלמדת אותנו איזון , פיוס והשלמה.
תחושת החופש והשחרור תעלה ותגיע אלינו. היוגה תשיג את מטרתה דרכנו ובאמצעותנו.

אני מאחלת לעצמי ולכולנו שנמצא את הדרך לסלוח, למחול, לקבל ולאהוב.