יוגה היא תנועה של התודעה. תרגול התנוחות אינו פעילות גופנית גרידא. לכן הן נקראות תנוחות ולא תנועות. בכתבים העתיקים של תורת היוגה מוצגות תנוחות מעטות אשר מטרתן העיקרית היא לחזק את עמוד השדרה כדי שהמתרגל/ת יוכלו לשבת לזמן ארוך במדיטציה שקטה ללא תנועה כשהגב יציב וזקוף ומאפשר זרימה טובה של דם וחמצן למוח וזרימה טובה של פראנה לראש, אל מרכזי האנרגיה העליונים.
בכתבים העתיקים של היוגה שזמינים לנו כמו "האתא יוגה פרדיפיקה", "גרנדה סמהיטה" ו"שיוה סמהיטה" – מוצגות מעט מאוד תנוחות. התיאור שלהן לביצוע הוא מינימליסטי וחסר מאוד את ההנחיה המדויקת שאנחנו מכירים בשיטות המודרניות מאז קרישנמצ'ריה ואילך.
היוגה המודרנית מציגה הרבה יותר תנוחות והרבה יותר הנחיות מפורטות לביצוע התנוחות. מאמצע המאה שעברה ועד היום נולדו זרמים שונים של יוגה וחלקם מתרכזים בתנועה מהירה וזורמת, חלקם בתנועה איטית יותר, אחרים משלבים תנוחה בתנוחה וישנם זרמים המעודדים שהיה ארוכה וסטאטית בתנוחות. . אלו המעמיקים אל התרגול כבר מראשיתו יוכלו להבחין בהבדל בין תנועה שהיא מכאנית ומאפיינת פעילויות ספורט שונות ובין התנועה של תרגול היוגה שהיא מודעת וגם אם היא מהירה היא עדיין שונה מהתעמלות גרידא מעצם היותה כר להתבוננות המתרגל פנימה לתוך עצמו.
לכן, גם אם אנחנו מתרגלים בסגנונות שונים על פי נטיית ליבנו אין שיטה אחת או זרם אחד ביוגה שהוא יותר מדיטטיבי מהאחר וגם תרגול הנעשה ברצף מהיר טומן בחובו את האפשרות להתבוננות כמו תרגול איטי ושקט. המצב המדיטטיבי בתרגול הוא תלוי אימון ותלוי גורמים רבים נוספים. בסופו של יום המתרגל המתמיד ימצא עצמו במצבי תודעה המאפשרים התבוננות בגוף, בנשימה ובתודעה שלו עצמו.
מצב היוגה מאפשר את היותו של המתרגל נטוע בטבעו המהותי וההגדרה הזו מופיעה כבר בהתחלה בסוטרה ה-3 אצל פטנג'לי.
תנוחות היוגה הן מבנים מוגדרים. יש אפילו הרואים בתנוחות סמלים אייקוניים המייצגים אידיאלים או רעיונות נעלים. חלק מהתנוחות נקראות בשמות של בעלי חיים ומחקות את צורתן. התנוחות נקראות אסאנות. אסאנה משמעותה "מושב". בסוטרות היוגה שכתב פטנג'לי הוא מגדיר בקצרה מהי אסאנה וכותב: Sthiram sukham asanam"" שמשמעותו "אסאנה היא תנוחה המוחזקת בקלות". או "אסאנה היא יציבה ונוחה". או "יציבה ונעימה". היציבות שהמתרגל רוצה להשיג היא גופנית, רגשית ומנטאלית. אנחנו יודעים שחלק מהאסאנות אינן קלות כלל ועיקר. אם כך מהי הקלות? הקלות של המיינד. המיינד, ההכרה, נוכחים באסאנה.
כדי להגיע למצב שבו נשיג את הקלות והשקט, את הנינוחות של המיינד ואת התחושה של פיוס ורכות פנימיים תוך כדי תרגול וביצוע התנוחות עלינו ראשית לא להחיל את ההישגיות שלנו ואת התכונות התחרותיות שלנו על היוגה. מבחינת הגישה היוגית אנחנו רוצים להגיע אל התנוחה לא מתוך מאמץ להשיג משהו. הישגיות ואמביציה מעוררים אי שקט במיינד. התרגול שלנו מכוון בסופו של יום להיעשות מתוך שקט, סקרנות וכפי שנאמר בכתובים (סוטרה 1.20) מתוך אמון, ביטחון, זיכרון חד ויכולת הטמעה.
לנו אנשי המערב קשה להבין את זה. אנחנו מורגלים בתפיסת אני מאוד חזקה. "אני עושה" "אני מבצע" "אני משיג". אך קיימת אפשרות אחרת וגישה אחרת אשר נובעת מתוך תפיסת עולם שונה וראייה אחרת של מהות התרגול.

בהמשך הקריאה בסוטרות של אנחנו נתקלים בסוטרה תמוהה משהו והיא המפתח העיקרי לפתיחת שערי היוגה אצל התלמיד המסור אשר לקח על עצמו את המשימה לתרגל ולחקור את האסאנות ואת עצמו דרכן.
סוטרה 2.42
“Perfection in an asana is achieved when the effort to perform it becomes effortless and the infinite being within is reached.”
שלמות באסאנה מושגת כאשר המאמץ לבצעה הופך לאי מאמץ. או אז נחווית המהות הנצחית בתוכנו.
איך נוכל להבין את ההנחיה הזו? איך נוכל ליישב את הסתירה בין ביצוע לאי ביצוע? והאם כל אחד מאיתנו יכול להגיע לשלמות באסאנה ? איך נוכל להשיג את המצב הזה ואיך נוכל ליצור אותו ? מה הם התנאים הטובים ביותר להגיע למצב בו התרגול מתרחש ללא מאמץ?
ראשית עלינו לדעת שכדי להגיע לביצוע התנוחות ללא מאמץ בהתחלה נדרש מאמץ. בהתחלה אנחנו מגייסים את כל הכלים שלנו להבין איך לעבוד נכון. אנחנו לומדים את התנוחות ואנחנו עושים כל שביכולתנו לבצע בצורה מדויקת. אנחנו מזיעים ונושפים, אנחנו רועדים וכמעט נופלים ואנחנו מביטים באחרים ומשווים את עצמנו אליהם. כל אלו הם חלק מתהליך טבעי ורגיל אצל כל מתרגל ומתרגלת. עם הזמן הגוף מתחזק ומתייצב, המיינד הופך להיות יותר ממוקד והלב נרגע מעט.
אם כך במצב הזה ההתחלתי ודאי לא יכולה לעלות תודעה שקטה. ההתפתחות לקראת המצב של "אי מאמץ" מתרחשת בהדרגה וכיון שזהו מצב שאי אפשר לאלץ אותו, נדרשת ענווה רבה מצדנו. תרגול שהוא ללא מאמץ עולה רק כשהתנאים בשלים לכך ואין בכוחנו להביא את המצב הזה אלינו בכוח כמו שאי אפשר "לעשות הרפיה". הרי כשאנחנו עושים רק מעצם העשייה ישנו מאמץ. איך אנחנו יכולים להביא את עצמנו להרפיית המאמץ? השלב הראשון הוא להכיר את התנוחה על ידי אימון ותרגול. השלב הבא הוא לנסות לאפשר לתנוחה להפציע מתוך הגוף שלנו ולאפשר לה הוויה משלה. ואז תוך כדי התרגול להתבונן בתנועה של התודעה שלנו המבחינה בין עשיה לאי עשיה.
בתוך התרגול התהליך אינו מסתיים כאשר הגענו אל התנוחה. כאן התהליך הפנימי רק מתחיל. משהו ממשיך להתרחש בתוך התנוחה. מהו המשהו הזה? בהתחלה ישנה התבוננות בגוף, באיברים השונים ובמיקום שלהם. השלב הזה הוא חשוב ודורש התמדה ואורך רוח כדי לייצר יציבות בגוף ובמיינד. בשלב הבא אחרי שהשגנו יציבות בתנוחה וגם נינוחות כלשהי, יכולה להגיע התבוננות בנשימה. אפשר שתהיה תנועה חוזרת ונשנית בתוכנו אל הגוף והנשימה ואף אל המיינד שלנו עצמנו. נוכל גם לצפות ולהיות עדים אל הרגשות שעולים, אל המחשבות שצפות. התנועות הפנימיות הללו הינן טבעיות והן מתרחשות כל הזמן.
אם כך אנחנו מבינים שאת מצב השקט והיציבות לא ניתן יהיה בתחילת הדרך ליצור באמצעות או תוך כדי ביצוע תנוחות מורכבות ותובעניות. לכן עלינו לבחור בהתחלה תנוחות פשוטות, חלקן אפילו נתמכות שבהן אין חוסר יציבות של הגוף ואין מאמץ פיזי גדול.
ניתן להתחיל בתנוחות כמו:
סופטה פדנגושטאסנה
בהרדוג'אסנה
פרשבה אופוישטה קונאסנה
עמידת ראש תלויה
אוטיטה טריקונאסנה עם תמיכה של קובייה ליד
פשצ'ימוטנאסנה עם תמיכה לראש ועוד כפיפות לפנים
סופטה בדהה קונאסנה וכל התנוחות הרסטורטיביות
דוי פדה ויפריטה דנדאסנה
ותנוחות נתמכות אחרות שבהן יוכלו להיווצר התנאים להתבוננות שקטה.
בתנוחות היוגה הגוף, המיינד והאינטליגנציה משתתפים יחדיו ומתאחדים לכדי נגינה אחת. התנוחה היא כמו יצירה מוזיקלית. כל הכלים משתלבים יחדיו יוצרים משהו הרמוני.
אחרי שהשגנו שקט ויציבות וגם נינוחות בתנוחות אפשר שוב לחזור אל הנשימה. להתבונן בה. לשתף אותה בתוך התנוחה. לאחר מכן אפשר להפוך בתהליך מודע את הנשיפה להיות ארוכה מאוד. כמובן שאת התהליך הזה כפי שכבר הזכרתי כדאי להתחיל ורצוי לבצע בתנוחות פשוטות ולא מורכבות מבחינת המאמץ הפיזי שלהן. ישנן תנוחות שלא אפשרי להגיע להרפיית המאמץ הפיזי ולכן לעתים קרובות גם המאמץ המנטאלי ניכר.
תוך כדי התרגול וההתבוננות בנשיפות הארוכות יעלו מצבי תודעה שונים והתנוחה תתרחש . זה מצב שונה לגמרי מאשר "לבצע". המצב שבו התנוחה מגיחה ועולה. היא מתרחשת. לא אנחנו מבצעים אותה. היא מתרחשת דרכנו, באמצעותנו ועלינו. אנחנו מפסיקים להיות "העושים". התנוחה מתאפשרת. האם נוכל לשחרר את עצמנו מציפיה לפירות המעשים שלנו? האם נוכל פשוט להיות בתוך התנוחה ולתת לה לעלות?
כדי שהתנוחה תעלה ותגיע במלוא יופייה על הגוף של המתרגל, המתרגל צריך לעבור דרך ארוכה. בשלבים הראשונים עליו לפרום את כל האזורים הנוקשים בגופו שנוצרו עם השנים בעקבות דפוסים רגשיים, מחשבתיים ואחרים. המקומות הנוקשים בגוף נוצרים מסיבות שונות. לעתים אנחנו מגנים על עצמנו מפני העולם ומפני החיים וקצת מתכווצים פנימה, לעתים מסיבות אחרות רגשיות, פסיכולוגיות וכו'. הדפוסים שנוצקים בגוף שלנו שנים על גבי שנים צריכים להיפרם אט אט דרך התרגול ובהנחיתו המקצועית והחומלת של מורה מיומן שיידע לראות אותנו ולנתב את דרכנו בדרכיה הנפתלות, הנפלאות והמסתוריות של היוגה. מורה שיתאים את התרגול לצרכים שלנו ובהדרגה ילמד אותנו לא לפחוד להרחיב מעט את הגבולות שלנו. כך נלמד בהדרגה לראות ולסלק את ההתנגדויות והכיווצים בתוך הגוף, ללמוד לתת לעמוד השדרה שלנו חופש ולהכיר את המקומות הלא מוכרים במפת הגוף שלנו עצמנו.
בברכת הדרך לכל היוגים, בברכה עמוקה לתלמידים המסורים שפוסעים לצדי שנים רבות כל כך והפכו בעצמם להיות מורים קשובים.