באוגוסט 2014 כמידי שנה טסתי לפונה. זה היה מנהגי לאורך השנים להקדיש את זמני ללמידה בחודשים יולי, אוגוסט ללמידה ותרגול במחיצתו של ב.ק.ס. איינגאר מורי ורבי. לא שיערתי שזה יהיה לי המפגש האחרון איתו כשהוא בגוף הפיזי.
כשהגעתי הוא ישב בפתח ביתו, שקט, מכונס אך עיניו פקוחות ואיפשר לנו, תלמידיו, לברך אותו בברכת נמסקר הודית מסורתית.
ניגשתי ודיברתי אליו מספר מילים, זכיתי בחיוך.
אחרי מספר ימים פשטה השמועה. גורוג'י חולה. ב 10 באוגוסט הוא נלקח לבית החולים. אנחנו התלמידים המשכנו להגיע אל אולם התרגול מידי יום ביומו. גם המורים במקום עשו עבודתם נאמנה והגיעו ללמד. כל אחד מאיתנו עטוף בשתיקתו, תרגלנו בדממה. שמענו אחר כך מגיתה שהוא אמר לה "אתם יכולים לקחת את הגוף שלי לבית חולים אבל אני כאן סיימתי".
ב 20 באוגוסט גורוג'י עזב את גופו. באנו להיפרד ממנו. גופו, עטוי בבגדי כותנה לבנים ומעוטר בפרחים היה מונח על הרצפה בחדר הכניסה לביתו הצנוע. אחד אחד נכנסנו להיפרד. ארשת פניו הייתה שלווה.
מספר שעות אחר כך נסענו אל מקום שריפת הגופות. האש בערה, העשן היתמר, הדמעות זלגו. הלב סירב להאמין.
למחרת כבר עשיתי דרכי חזרה לארץ אל משפחתי האהובה ואל התלמידים היקרים שלי.
מאז עברו חמש שנים.
גורוג'י היה מורה ענק, מורה דגול. כל אחד מאיתנו חווה אותו בדרכו: הקשר שאני רקמתי איתו היה מלווה תמיד ברכות ובחיוך כשאני מעיזה לפנות אליו מעת לעת. היה לי חשוב להעביר לו את תחושת השמחה והעניין והמקצועיות הענקית בשיעוריו. עשיתי את זה בהמון יראת כבוד אך בלי חשש. הוא תמיד חייך. נראה שהיה לו חשוב לשמוע שהשיעור היה מצוין והרצף מענין ומאתגר. הוא מעולם לא העמיד את עצמו ככל יכול וגם את התואר גורו הוא קיבל מתלמידיו אחרי הרבה שנים. תמיד הצטנע ואמר שיש לו עוד דרך לעשות.
הוא לא התיימר להיות מושלם. הוא עבד קשה כדי להגיע להישגים שלו בגוף וברוח. הוא הנחיל לנו באמצעות דוגמה אישית את רעיון התרגול והאימון המסור. הוא לא ויתר לעצמו ולכן נתפס לעתים כקשוח כיון שציפה מאיתנו, תלמידיו, לעשות את אותו הדבר. ללכת בדרך בנחישות ולא לוותר.

גורוג'י היה איש משפחה. במסורת ההודית זה די נדיר שיוגי יהיה גם איש משפחה. מהבחינה הזו הוא היה מהפכן כי הוא היה יוגי ואיש משפחה גם יחד. אשתו ובני משפחתו תמכו בדרכו. הוא לא ראה בכך סתירה אלא להיפך, הוא צמח מתוך אהבת המשפחה אשר בנה, חי לצידה ובקרבה. יחד עם זאת הוא הקדיש את חייו לתרגול וללמידה ולא הפסיק ללמד כמעט עד יומו האחרון.
עוד צד מהפכני שלו בא לידי ביטוי בכך שהוא לימד נשים ונתן הזדמנות שווה לנשים להתפתח בדרך היוגה. במסורת ההודית זה לא היה מובן מאליו והכיתות הראשונות שהוא לימד, בהנחיית המורה שלו קרישנמאצ'אריה, היו כיתות לנשים. בשנים מאוחרות יותר ביתו גיתה, לקחה את היוגה לנשים צעד נוסף קדימה והתאימה את התרגול לכל מעגלי החיים של האישה. גם זו פריצת דרך מופלאה בתולדות היוגה המודרנית.
אני זוכרת שגיתה ישבה בחצר הבית לאחר שחזרנו ממקום שריפת הגופה וסיפרה לכולם שגורוג'י לפני מותו אמר: "נתתי לכם הכול, זה עכשיו הזמן שלכם להתקדם ולהתפתח. הסוף שלי הוא ההתחלה שלכם."
חמש שנים למותו. העולם רוחש שינויים מהירים, עמים נודדים, מסורות מתנפצות, ערכים משתנים במישורים רבים. אנחנו אנשי היוגה, מוטל עלינו לשמר את הראוי לשימור, לנפות את המיותר ולפנות מקום לחידושים מבורכים שעולים מתוך הלמידה התרגול האישי שלנו.
הבה נזכור את גדולתו של האיש הזה ואת מה שהעניק לכולנו.