באוגוסט 2014 כמידי שנה טסתי לפונה. זה היה מנהגי לאורך השנים להקדיש את זמני ללמידה בחודשים יולי, אוגוסט ללמידה ותרגול במחיצתו של ב.ק.ס. איינגאר מורי ורבי. לא שיערתי שזה יהיה לי המפגש האחרון איתו כשהוא בגוף הפיזי.
כשהגעתי הוא ישב בפתח ביתו, שקט, מכונס אך עיניו פקוחות ואיפשר לנו, תלמידיו, לברך אותו בברכת נמסקר הודית מסורתית.
ניגשתי ודיברתי אליו מספר מילים, זכיתי בחיוך.
אחרי מספר ימים פשטה השמועה. גורוג'י חולה. ב 10 באוגוסט הוא נלקח לבית החולים. אנחנו התלמידים המשכנו להגיע אל אולם התרגול מידי יום ביומו. גם המורים במקום עשו עבודתם נאמנה והגיעו ללמד. כל אחד מאיתנו עטוף בשתיקתו, תרגלנו בדממה. שמענו אחר כך מגיתה שהוא אמר לה "אתם יכולים לקחת את הגוף שלי לבית חולים אבל אני כאן סיימתי".
ב 20 באוגוסט גורוג'י עזב את גופו. באנו להיפרד ממנו. גופו, עטוי בבגדי כותנה לבנים ומעוטר בפרחים היה מונח על הרצפה בחדר הכניסה לביתו הצנוע. אחד אחד נכנסנו להיפרד. ארשת פניו הייתה שלווה.
מספר שעות אחר כך נסענו אל מקום שריפת הגופות. האש בערה, העשן היתמר, הדמעות זלגו. הלב סירב להאמין.
למחרת כבר עשיתי דרכי חזרה לארץ אל משפחתי האהובה ואל התלמידים היקרים שלי.
מאז עברו חמש שנים.
גורוג'י היה מורה ענק, מורה דגול. כל אחד מאיתנו חווה אותו בדרכו: הקשר שאני רקמתי איתו היה מלווה תמיד ברכות ובחיוך כשאני מעיזה לפנות אליו מעת לעת. היה לי חשוב להעביר לו את תחושת השמחה והעניין והמקצועיות הענקית בשיעוריו. עשיתי את זה בהמון יראת כבוד אך בלי חשש. הוא תמיד חייך. נראה שהיה לו חשוב לשמוע שהשיעור היה מצוין והרצף מענין ומאתגר. הוא מעולם לא העמיד את עצמו ככל יכול וגם את התואר גורו הוא קיבל מתלמידיו אחרי הרבה שנים. תמיד הצטנע ואמר שיש לו עוד דרך לעשות.
הוא לא התיימר להיות מושלם. הוא עבד קשה כדי להגיע להישגים שלו בגוף וברוח. הוא הנחיל לנו באמצעות דוגמה אישית את רעיון התרגול והאימון המסור. הוא לא ויתר לעצמו ולכן נתפס לעתים כקשוח כיון שציפה מאיתנו, תלמידיו, לעשות את אותו הדבר. ללכת בדרך בנחישות ולא לוותר.

גורוג'י היה איש משפחה. במסורת ההודית זה די נדיר שיוגי יהיה גם איש משפחה. מהבחינה הזו הוא היה מהפכן כי הוא היה יוגי ואיש משפחה גם יחד. אשתו ובני משפחתו תמכו בדרכו. הוא לא ראה בכך סתירה אלא להיפך, הוא צמח מתוך אהבת המשפחה אשר בנה, חי לצידה ובקרבה. יחד עם זאת הוא הקדיש את חייו לתרגול וללמידה ולא הפסיק ללמד כמעט עד יומו האחרון.
עוד צד מהפכני שלו בא לידי ביטוי בכך שהוא לימד נשים ונתן הזדמנות שווה לנשים להתפתח בדרך היוגה. במסורת ההודית זה לא היה מובן מאליו והכיתות הראשונות שהוא לימד, בהנחיית המורה שלו קרישנמאצ'אריה, היו כיתות לנשים. בשנים מאוחרות יותר ביתו גיתה, לקחה את היוגה לנשים צעד נוסף קדימה והתאימה את התרגול לכל מעגלי החיים של האישה. גם זו פריצת דרך מופלאה בתולדות היוגה המודרנית.
אני זוכרת שגיתה ישבה בחצר הבית לאחר שחזרנו ממקום שריפת הגופה וסיפרה לכולם שגורוג'י לפני מותו אמר: "נתתי לכם הכול, זה עכשיו הזמן שלכם להתקדם ולהתפתח. הסוף שלי הוא ההתחלה שלכם."
חמש שנים למותו. העולם רוחש שינויים מהירים, עמים נודדים, מסורות מתנפצות, ערכים משתנים במישורים רבים. אנחנו אנשי היוגה, מוטל עלינו לשמר את הראוי לשימור, לנפות את המיותר ולפנות מקום לחידושים מבורכים שעולים מתוך הלמידה התרגול האישי שלנו.
הבה נזכור את גדולתו של האיש הזה ואת מה שהעניק לכולנו.

פתיחות כתפיים
חגורת הכתפיים העליונה, הזרועות והצוואר – כל אלה זוכים לתשומת לב בתרגול היוגה. כתפיים שחוחות ועגולות גורמות לשקיעה של בית החזה. ישיבה ליד המחשב,
הליכה בראש מורכן המביט בטלפון הנייד ופעילות שגרתית הגורמת להתארכות קדימה של חוליות הצוואר, גורמים לנזקים פיזיולוגיים לצוואר עצמו ובנוסף,
השקיעה של בית החזה כלפי פנים משפיעה על תהליכים ביוכימיים המתרחשים בגוף ועלולה לגרום לדכדוך עד דיכאון מתמשך.
היוגה מלמדת אותנו את הקשר בין הגוף והנפש. מנח הגוף מבטא הלך רוח כמו גם משפיע עליו. ההשפעה היא הדדית.
פתיחות כתפיים עוזרות לנו להביא את הצוואר למקום הטבעי שלו, כלומר, המשכו של עמוד השדרה. אנחנו לומדים איך ליצור קו אנכי מכתר הראש עד עצם הזנב.
בתוך התנוחות יש להוריד את העור על השכמות כלפי מטה ולהביא את מרכז השכמות קדימה. יש להרים את עצם החזה אל התקרה ולהוריד את עצם הזנב אל הרצפה.
בכל תנוחות היוגה אנחנו לומדים ליצור אורך בין שני הקטבים שלנו: כתר הראש ועצם הזנב. בעמדנו על המזרן ההתארכות היא עד העקבים.
פתיחות הכתפיים משמשות כתרגול אנטי דיכאוני ממש והשפעתן מבורכת.
אם כך, הביטו בסרטונים ונסו לעקוב אחר ההנחיות הפשוטות.
כתפיים אחורה, מתיחה של הזרועות, הרמה של עצם החזה והתארכות מטה של עצם הזנב.
חזרו אחר התנוחות הללו מידי יום ותיווכחו בהשפעתן המיטיבה.

יוגה היא תנועה של התודעה. תרגול התנוחות אינו פעילות גופנית גרידא. לכן הן נקראות תנוחות ולא תנועות. בכתבים העתיקים של תורת היוגה מוצגות תנוחות מעטות אשר מטרתן העיקרית היא לחזק את עמוד השדרה כדי שהמתרגל/ת יוכלו לשבת לזמן ארוך במדיטציה שקטה ללא תנועה כשהגב יציב וזקוף ומאפשר זרימה טובה של דם וחמצן למוח וזרימה טובה של פראנה לראש, אל מרכזי האנרגיה העליונים.
בכתבים העתיקים של היוגה שזמינים לנו כמו "האתא יוגה פרדיפיקה", "גרנדה סמהיטה" ו"שיוה סמהיטה" – מוצגות מעט מאוד תנוחות. התיאור שלהן לביצוע הוא מינימליסטי וחסר מאוד את ההנחיה המדויקת שאנחנו מכירים בשיטות המודרניות מאז קרישנמצ'ריה ואילך.
היוגה המודרנית מציגה הרבה יותר תנוחות והרבה יותר הנחיות מפורטות לביצוע התנוחות. מאמצע המאה שעברה ועד היום נולדו זרמים שונים של יוגה וחלקם מתרכזים בתנועה מהירה וזורמת, חלקם בתנועה איטית יותר, אחרים משלבים תנוחה בתנוחה וישנם זרמים המעודדים שהיה ארוכה וסטאטית בתנוחות. . אלו המעמיקים אל התרגול כבר מראשיתו יוכלו להבחין בהבדל בין תנועה שהיא מכאנית ומאפיינת פעילויות ספורט שונות ובין התנועה של תרגול היוגה שהיא מודעת וגם אם היא מהירה היא עדיין שונה מהתעמלות גרידא מעצם היותה כר להתבוננות המתרגל פנימה לתוך עצמו.
לכן, גם אם אנחנו מתרגלים בסגנונות שונים על פי נטיית ליבנו אין שיטה אחת או זרם אחד ביוגה שהוא יותר מדיטטיבי מהאחר וגם תרגול הנעשה ברצף מהיר טומן בחובו את האפשרות להתבוננות כמו תרגול איטי ושקט. המצב המדיטטיבי בתרגול הוא תלוי אימון ותלוי גורמים רבים נוספים. בסופו של יום המתרגל המתמיד ימצא עצמו במצבי תודעה המאפשרים התבוננות בגוף, בנשימה ובתודעה שלו עצמו.
מצב היוגה מאפשר את היותו של המתרגל נטוע בטבעו המהותי וההגדרה הזו מופיעה כבר בהתחלה בסוטרה ה-3 אצל פטנג'לי.
תנוחות היוגה הן מבנים מוגדרים. יש אפילו הרואים בתנוחות סמלים אייקוניים המייצגים אידיאלים או רעיונות נעלים. חלק מהתנוחות נקראות בשמות של בעלי חיים ומחקות את צורתן. התנוחות נקראות אסאנות. אסאנה משמעותה "מושב". בסוטרות היוגה שכתב פטנג'לי הוא מגדיר בקצרה מהי אסאנה וכותב: Sthiram sukham asanam"" שמשמעותו "אסאנה היא תנוחה המוחזקת בקלות". או "אסאנה היא יציבה ונוחה". או "יציבה ונעימה". היציבות שהמתרגל רוצה להשיג היא גופנית, רגשית ומנטאלית. אנחנו יודעים שחלק מהאסאנות אינן קלות כלל ועיקר. אם כך מהי הקלות? הקלות של המיינד. המיינד, ההכרה, נוכחים באסאנה.
כדי להגיע למצב שבו נשיג את הקלות והשקט, את הנינוחות של המיינד ואת התחושה של פיוס ורכות פנימיים תוך כדי תרגול וביצוע התנוחות עלינו ראשית לא להחיל את ההישגיות שלנו ואת התכונות התחרותיות שלנו על היוגה. מבחינת הגישה היוגית אנחנו רוצים להגיע אל התנוחה לא מתוך מאמץ להשיג משהו. הישגיות ואמביציה מעוררים אי שקט במיינד. התרגול שלנו מכוון בסופו של יום להיעשות מתוך שקט, סקרנות וכפי שנאמר בכתובים (סוטרה 1.20) מתוך אמון, ביטחון, זיכרון חד ויכולת הטמעה.
לנו אנשי המערב קשה להבין את זה. אנחנו מורגלים בתפיסת אני מאוד חזקה. "אני עושה" "אני מבצע" "אני משיג". אך קיימת אפשרות אחרת וגישה אחרת אשר נובעת מתוך תפיסת עולם שונה וראייה אחרת של מהות התרגול.

בהמשך הקריאה בסוטרות של אנחנו נתקלים בסוטרה תמוהה משהו והיא המפתח העיקרי לפתיחת שערי היוגה אצל התלמיד המסור אשר לקח על עצמו את המשימה לתרגל ולחקור את האסאנות ואת עצמו דרכן.
סוטרה 2.42
“Perfection in an asana is achieved when the effort to perform it becomes effortless and the infinite being within is reached.”
שלמות באסאנה מושגת כאשר המאמץ לבצעה הופך לאי מאמץ. או אז נחווית המהות הנצחית בתוכנו.
איך נוכל להבין את ההנחיה הזו? איך נוכל ליישב את הסתירה בין ביצוע לאי ביצוע? והאם כל אחד מאיתנו יכול להגיע לשלמות באסאנה ? איך נוכל להשיג את המצב הזה ואיך נוכל ליצור אותו ? מה הם התנאים הטובים ביותר להגיע למצב בו התרגול מתרחש ללא מאמץ?
ראשית עלינו לדעת שכדי להגיע לביצוע התנוחות ללא מאמץ בהתחלה נדרש מאמץ. בהתחלה אנחנו מגייסים את כל הכלים שלנו להבין איך לעבוד נכון. אנחנו לומדים את התנוחות ואנחנו עושים כל שביכולתנו לבצע בצורה מדויקת. אנחנו מזיעים ונושפים, אנחנו רועדים וכמעט נופלים ואנחנו מביטים באחרים ומשווים את עצמנו אליהם. כל אלו הם חלק מתהליך טבעי ורגיל אצל כל מתרגל ומתרגלת. עם הזמן הגוף מתחזק ומתייצב, המיינד הופך להיות יותר ממוקד והלב נרגע מעט.
אם כך במצב הזה ההתחלתי ודאי לא יכולה לעלות תודעה שקטה. ההתפתחות לקראת המצב של "אי מאמץ" מתרחשת בהדרגה וכיון שזהו מצב שאי אפשר לאלץ אותו, נדרשת ענווה רבה מצדנו. תרגול שהוא ללא מאמץ עולה רק כשהתנאים בשלים לכך ואין בכוחנו להביא את המצב הזה אלינו בכוח כמו שאי אפשר "לעשות הרפיה". הרי כשאנחנו עושים רק מעצם העשייה ישנו מאמץ. איך אנחנו יכולים להביא את עצמנו להרפיית המאמץ? השלב הראשון הוא להכיר את התנוחה על ידי אימון ותרגול. השלב הבא הוא לנסות לאפשר לתנוחה להפציע מתוך הגוף שלנו ולאפשר לה הוויה משלה. ואז תוך כדי התרגול להתבונן בתנועה של התודעה שלנו המבחינה בין עשיה לאי עשיה.
בתוך התרגול התהליך אינו מסתיים כאשר הגענו אל התנוחה. כאן התהליך הפנימי רק מתחיל. משהו ממשיך להתרחש בתוך התנוחה. מהו המשהו הזה? בהתחלה ישנה התבוננות בגוף, באיברים השונים ובמיקום שלהם. השלב הזה הוא חשוב ודורש התמדה ואורך רוח כדי לייצר יציבות בגוף ובמיינד. בשלב הבא אחרי שהשגנו יציבות בתנוחה וגם נינוחות כלשהי, יכולה להגיע התבוננות בנשימה. אפשר שתהיה תנועה חוזרת ונשנית בתוכנו אל הגוף והנשימה ואף אל המיינד שלנו עצמנו. נוכל גם לצפות ולהיות עדים אל הרגשות שעולים, אל המחשבות שצפות. התנועות הפנימיות הללו הינן טבעיות והן מתרחשות כל הזמן.
אם כך אנחנו מבינים שאת מצב השקט והיציבות לא ניתן יהיה בתחילת הדרך ליצור באמצעות או תוך כדי ביצוע תנוחות מורכבות ותובעניות. לכן עלינו לבחור בהתחלה תנוחות פשוטות, חלקן אפילו נתמכות שבהן אין חוסר יציבות של הגוף ואין מאמץ פיזי גדול.
ניתן להתחיל בתנוחות כמו:
סופטה פדנגושטאסנה
בהרדוג'אסנה
פרשבה אופוישטה קונאסנה
עמידת ראש תלויה
אוטיטה טריקונאסנה עם תמיכה של קובייה ליד
פשצ'ימוטנאסנה עם תמיכה לראש ועוד כפיפות לפנים
סופטה בדהה קונאסנה וכל התנוחות הרסטורטיביות
דוי פדה ויפריטה דנדאסנה
ותנוחות נתמכות אחרות שבהן יוכלו להיווצר התנאים להתבוננות שקטה.
בתנוחות היוגה הגוף, המיינד והאינטליגנציה משתתפים יחדיו ומתאחדים לכדי נגינה אחת. התנוחה היא כמו יצירה מוזיקלית. כל הכלים משתלבים יחדיו יוצרים משהו הרמוני.
אחרי שהשגנו שקט ויציבות וגם נינוחות בתנוחות אפשר שוב לחזור אל הנשימה. להתבונן בה. לשתף אותה בתוך התנוחה. לאחר מכן אפשר להפוך בתהליך מודע את הנשיפה להיות ארוכה מאוד. כמובן שאת התהליך הזה כפי שכבר הזכרתי כדאי להתחיל ורצוי לבצע בתנוחות פשוטות ולא מורכבות מבחינת המאמץ הפיזי שלהן. ישנן תנוחות שלא אפשרי להגיע להרפיית המאמץ הפיזי ולכן לעתים קרובות גם המאמץ המנטאלי ניכר.
תוך כדי התרגול וההתבוננות בנשיפות הארוכות יעלו מצבי תודעה שונים והתנוחה תתרחש . זה מצב שונה לגמרי מאשר "לבצע". המצב שבו התנוחה מגיחה ועולה. היא מתרחשת. לא אנחנו מבצעים אותה. היא מתרחשת דרכנו, באמצעותנו ועלינו. אנחנו מפסיקים להיות "העושים". התנוחה מתאפשרת. האם נוכל לשחרר את עצמנו מציפיה לפירות המעשים שלנו? האם נוכל פשוט להיות בתוך התנוחה ולתת לה לעלות?
כדי שהתנוחה תעלה ותגיע במלוא יופייה על הגוף של המתרגל, המתרגל צריך לעבור דרך ארוכה. בשלבים הראשונים עליו לפרום את כל האזורים הנוקשים בגופו שנוצרו עם השנים בעקבות דפוסים רגשיים, מחשבתיים ואחרים. המקומות הנוקשים בגוף נוצרים מסיבות שונות. לעתים אנחנו מגנים על עצמנו מפני העולם ומפני החיים וקצת מתכווצים פנימה, לעתים מסיבות אחרות רגשיות, פסיכולוגיות וכו'. הדפוסים שנוצקים בגוף שלנו שנים על גבי שנים צריכים להיפרם אט אט דרך התרגול ובהנחיתו המקצועית והחומלת של מורה מיומן שיידע לראות אותנו ולנתב את דרכנו בדרכיה הנפתלות, הנפלאות והמסתוריות של היוגה. מורה שיתאים את התרגול לצרכים שלנו ובהדרגה ילמד אותנו לא לפחוד להרחיב מעט את הגבולות שלנו. כך נלמד בהדרגה לראות ולסלק את ההתנגדויות והכיווצים בתוך הגוף, ללמוד לתת לעמוד השדרה שלנו חופש ולהכיר את המקומות הלא מוכרים במפת הגוף שלנו עצמנו.
בברכת הדרך לכל היוגים, בברכה עמוקה לתלמידים המסורים שפוסעים לצדי שנים רבות כל כך והפכו בעצמם להיות מורים קשובים.

כך הוא נראה הבוקר. קצת לפני שהשמש התעוררה. כמעט שלם. אורו בהיר..

הבוקר הירח הוא המורה שלי .
הוא מביט בי בשקט, מתבוננת בו ובעצמי. יש לנו מערכת יחסים ארוכת טווח. כיון שהוא פסיבי ושקט אני יכולה לראות את עצמי בו. ההשתקפות שלי ברורה. הרגשות המשתנים שלי עולים ובאים ללא הפרעה. הירח הוא המורה האולטימטיבי שלי. הבוקר.

מה קורה כשיש לך מורה בשר ודם ?
כאן הסיפור קצת יותר מורכב.
מיהו המורה שלך? לא תמיד תדע לזהות מהרגע הראשון. לא תמיד תהיה לך התחושה שהנה מצאתי את המורה שלי. אם יש בך כמיהה למורה, הוא/היא יתגלו לפניך במהלך החיים. זהו תרחיש פלאי, כמעט מיסטי. הוא מתרחש באופן ודאי לאלו הכמהים אליו.
אם זכית לפגוש במורה, הוא יוביל אותך בהדרגה לקשר אינטימי עם עצמך, לקשר עם המהות הפנימית שלך, להכרות עמוקה עם טבע התודעה שלך. בסופו של יום מטרתו של המורה היא לשחרר אותך לדרכך כשאתה מצויד בכל הכלים הנדרשים למגע אינטימי עם המורה הפנימי שלך עצמך, המורה שנמצא בתוכך, אותה ישות מיטיבה הנמצאת אתך תמיד בכל רגע מחייך. בשלב הזה המורה ישחרר אותך לדרכך באהבה. כאשר הגעת למצב בו אינך זקוק למורה חיצוני על מנת ליצור את הקשר עם עצמך, כשאתה באינטימיות הולכת ונמשכת עם המורה הפנימי שלך, תוכל להלך על פני האדמה בקלילות, כאילו צמחו לך כנפיים על השכמות והן תהיינה פרושות לרוחב. בית החזה שלך יהיה פתוח, גבוה ומלא ותוכל לשאוף פנימה מלוא הריאות. תהיה חופשי, מאושר ומשוחרר.
כולנו שואפים וכמהים להגיע למקום הזה. כדי לזכות במתנה יקרת הערך של חופש ושחרור יש עבודה רבה לפנינו ודרך ללכת בה.
האם אנחנו זקוקים למורה? הדרישה הזו עולה במסורת ובכתבים העתיקים של היוגה. לפי המסורת, הרעיון של מורה הוא מהותי להתפתחות על דרך הרוח. מעטים מאוד האנשים שהגיעו לשחרור באופן עצמאי ללא הדרכתו ותמיכתו של מורה. מטרת היוגה היא שחרור. מצב השחרור נקרא בשפת היוגה קאיוליה. מדובר בעיקר על השקטת תנודות התודעה, שחרור מדפוסים מגבילים, תבניות חשיבה נוקשות ורשמים (סמסקרות) הטבועים בנו. כל אלה אינם מאפשרים להיות באינטימיות עם המציאות ועם טבע העצמיות שלנו. הם מגבילים את הראייה הצלולה ולא מאפשרים זרימה קולחת של החיים בתוכנו.
המורה שלך פסע והלך כברת דרך לא מעטה. הוא ראה ופגש את המראות. הוא יכול להצביע על הפרחים, העצים, הסלעים, המהמורות והמכשולים, על המים הזורמים, על השיטפונות הקרבים ובאים. המורה שלך מכיר את מפת הדרכים ויכול לסמן לך באופן ברור את השבילים על מפה זו. הוא צעד בשבילים הללו והם מוכרים לו. בזמן שהנכם פוסעים יחדיו, תוכל להרגיש בטוח בשבילים הנפתלים של חבל ארץ לא מוכרת, ארץ הרוח. שם תוכל לגעת בממד הרוחני של הקיום שלך.
המורה יודע שהדרך שלך היא ייחודית רק לך ולכן הוא מצייד אותך בכלים נחוצים. הוא נותן לך אפשרות לצחצח את העדשות שלך. הוא גורם לך למרק ולנקות את הזגוגיות כדי להסיר את האבק המכסה על הראייה שלך. הוא מאפשר לך לראות בצלילות ובבהירות את טבע המציאות, את טבעך המהותי.
אינך יכול לדעת איזו צורה תהיה למורה ואיך הוא יגיע לעולמך. לעתים יגיע כילד, או הורה, או חבר. לעתים יהיה זה הירקן או בן הזוג שלנו. אנחנו נוטים ליצור דימוי על צורתו אך לא בהכרח יעטה המורה שלנו שלמה לבנה ולא בהכרח תהיה לו שרשרת תפילה. הלימוד וההוראה שלו יגיעו לעתים ממקום לא צפוי.
מיהו המורה? אם נולדה בתוכך כמיהה, הוא יופיע בזמן זה או אחר בחייך.
המפגש הזה הוא פלא ומסתורין גדול. הקשר בין המורה והתלמיד נתפס בתורת היוגה המסורתית לקשר חשוב ומשמעותי. בתוך מערכת היחסים הנבנית ביניהם, צפויות לעלות תגובות רגשיות קיצוניות. המורה מעורר רגשות עזים בנוגע לזהות העצמית של התלמיד. אי אפשר להגיד שזו מערכת יחסים שוויונית, כפי שאי אפשר להגיד על קשר הורה/ילד שזו מערכת יחסים שוויונית. אמנם בדורנו התבלבלו היוצרות והסמכות ההורית עומדת בסימן שאלה, אך בקשר מורה תלמיד בעולם הרוח היוגי, המורה הוא מורה והתלמיד הוא תלמיד.
"כשהתלמיד מוכן המורה מגיע". זה משפט שקראנו בכתבים העתיקים. התלמיד מוכן למה? מוכן לקבל על עצמו את המורה כסמכות, כמוביל בדרך, כמאפשר ראייה צלולה. העבודה הפנימית יכולה להתרחש רק כשנוצרת מערכת יחסים ארוכת טווח.

אם ישנה מוכנות כזו, יוכל התלמיד להתגבר על המכשולים. התלמיד נזקק לכלים שעליו לרכוש: מסירות, אמון, התמדה, כוח רצון, נחישות, דבקות במטרה, אומץ לב. . הכלים הללו נרכשים לאורך זמן עם התרגול. בלעדיהם יקשה על התלמיד להמשיך.
הדרך אינה קלה. היא דורשת ראיה צלולה. להביט נכוחה, לא לפחוד ממפגש עם עצמך, להסתכל פנימה, לפגוש את החיות הרבות ביער הפנימי שלך. לפגוש את שועל הערמומיות, את נחש הקנאה, את קוף החיקוי, את תוכי הדברנות, את אריה הכוחנות בצד התכונות האנושיות הנפלאות הטמונות בך כמו היכולת לחמול, לאהוב, להיות נדיב, אמפתי, קשוב.. לפגוש את כל אלה בתוכך ולדעת שאתה מורכב מכולם. לקבל את עצמך. לדעת שאף אחד מאתנו אינו מורכב רק ממעלות.
המפגש הראשוני עם עצמנו מעורר בנו את הרצון לברוח ולסגת. לעתים אנחנו מעדיפים להמשיך ולחיות בעצימת עיניים. אך מרגע שנפקחו עינינו לראות, מרגע שהתעוררנו. מרגע שהראייה שלנו הפכה להיות שונה – אין דרך חזרה.
לעתים אנחנו עלולים למצוא את עצמנו בכעס גדול כאשר האידאל שלנו על עצמנו מתנפץ. אנחנו עלולים להשליך את האכזבה והתסכול שלנו על המורה שלנו. אנחנו עלולים להאשימו בהאשמות שונות ולמצוא בו פגמים. הספק מנקר בנו ומטריד. לעתים אנחנו מעדיפים לחזור לחלום.
מצב הביניים הזה שבו התעוררנו לטבענו האמתי אך עודנו נזקקים לתמוכות ועזרה, המצב הזה לעתים הוא קשה ביותר ומייסר. התחלנו לחצות את הנהר אך עדיין לא הגענו אל הגדה שמנגד. זה הזמן להתגבר, לאזור כוחות ולהמשיך ולשחות.
המורה שלך יעשה הכול כדי להעיר אותך. הוא יצייד אותך בכלים הנדרשים. הכלי האפקטיבי הראוי ביותר עבורך הוא התרגול אותו אתה לומד מהמורה. אל התרגול אתה חוזר ומשם אתה שואב כוחות. התרגול מצמיח אותך ודרכו אתה בונה עוגן בתוך הגוף שלך, בתוך הלב שלך.
ובכל זאת אתה עדיין נזקק לו, למורה, שיתבונן בך בשקט. כמו הירח. דרך ההתבוננות שלו בך, תוכל להמשיך ולהתבונן בעצמך בצלילות. ההשתקפות שלך תהיה בהירה ונטולת עיוותים. כשאתה לבדך ללא מורה, אתה עלול ללכת לאיבוד והמראה תשקף לך את עצמך בצורה לא בהירה. כשמערכת היחסים שלך עם המורה החיצוני שפגשת תארך זמן ותעמיק, תהיה לך האפשרות להתבונן בכל רגש שעולה, בכל מחשבה, בכל דפוס. המורה יוצר עבורך מקום בטוח להיות בו, להרגיש, לתרגל ולהתבונן. המורה שלך דואג לצחצח את המראה שלו מידי יום דרך התרגול שהוא דבק בו.
עליך לדעת שבתוך הקשר המיוחד שלך עם המורה, כל קשת הרגשות שלך היא לגיטימית. גם רגשות אותם אתה נוטה לזהות כ"שליליים". גם להם יש מקום וגם בהם תוכל להתבונן ללא פחד. כיון שנוצר אמון ביניכם, שום רגש כזה או אחר לא יעיב על הקשר. המורה שלך יוכל להכיל את כל מי שאתה. נוצרת ביניכם מחויבות הדדית ששורשיה ברוח. בתוך השדה הזה התרגול שלך יוכל להכות שורש.
אך בסופו של יום המורה שלך אינו משול לירח כיוון שהמורה שלך הוא אדם. המורה הוא בן אנוש כמוך. למורה שלך יש מעלות בצד חסרונות, יכולות בצד מגבלות. המורה שלך אינו הירח. הוא אינו דמות מושלמת. הדבר האחרון שהמורה שלך רוצה הוא שתעריץ אותו. הוא אינו נזקק להערצה. המורה שלך מחכה לך בשקט שתלמד לקבל את האנושיות של עצמך דרך ראייה וקבלת האנושיות שלו. המורה שלך יעשה הכול כדי לנפץ את דימוי האליל שניסית לשווא להדביק לו. אולי לא תוכל לעמוד בזה. אולי כשתראה את המורה שלך כאדם פשוט כמוך, תרצה ללכת הלאה ולמצוא לך מורה מושלם.
כדי להיות תלמיד במאה ה- 21 אתה נזקק לכוחות נפש גדולים. כל כך קל להתבלבל מעודף המידע הנגיש. איך תשמור לא ללכת לאיבוד ולשקוע בתוך ההיצף?
אתה נזקק ליכולת אבחנה. בעבר המסגרות היו מסומנות והייתה היררכיה ברורה. בהווה אתה הוא זה שקובע את הגבולות.
המורה שלך יקנה לך את הכלים להיות מי שאתה ולהשיל מעצמך את כל מה שמפריע לך להיות הגרסה המשובחת של עצמך.
אם תישאר לצד המורה למרות החוויה הקשה של התנפצות הדמות האידאלית שבנית לעצמך, תוכל לזכות במתנה יקרת ערך. תוכל להתחיל להעריך ולאהוב את עצמך כפי שאתה. כפי שאתה באמת ולא כפי שדמיינת לעצמך.
איך זה מתרחש ?
הפלא הגדול עולה ונגלה לנגד עינינו. כיון שלמדת לקבל ולאהוב את המורה שלך על מגוון תכונותיו האנושיות, תלמד לאהוב ולקבל את עצמך כאדם שלם שיש בו חסרונות לצד יתרונות, מגרעות לצד מעלות. תלמד להכיר שהמורה שלך הוא השתקפות שלך עצמך. השאיפה שלך לשלמות תיוותר בצד הקבלה שלך את עצמך כאדם לא מושלם. השאיפה הזו לא תגרום לך לעצב ולא תכאיב לך. אתה תחיה בשלום עם הידיעה שאתה וכולנו פוסעים על הדרך מאי שלמות לשלמות.
הירח מתבונן בנו. אנחנו מחייכים.

מהי סליחה? סליחה היא תנועה פנימית. סליחה היא מצב תודעה. סליחה אינה אקט חיצוני גם אם מתקיימים טקסי סליחה בתרבויות שונות. מצב הסליחה מתרחש בתוכנו כתהליך ארוך ועמוק.
כדי שמצב תודעה של סליחה יתרחש צריך שיתקיימו מספר תנאים:

ראיית המציאות כפי שהיא.

קבלת עצמנו כפי שאנחנו במציאות.

זיהוי ציר האשמה העצמית, ההאשמה של האחר.

נטישה מוחלטת של ציר האשמה, ההאשמה.

זיהוי התגובות המנטליות והרגשיות שלנו.

זיהוי הדפוסים והתבניות שלנו.

לקיחת אחריות מוחלטת על התגובות המנטליות והרגשיות שלנו.

פיוס והשלמה עם עצמנו.

או אז יוכל לעלות בתוכנו מצב הסליחה לעצמנו ולכל מי שבחיינו.
כשאנחנו מתרגלים בהתמדה, לאורך זמן ובמסירות, תרגול היוגה שלנו מעמיק והופך להיות חלק בלתי נפרד מחיינו. התרגול אינו מכוון עוד להשגת גמישות וכוח בלבד, אלא מתרחב אל מעבר לגבולות הגוף ואל מעבר לשרירים ולשלד. רובנו חווים את התרגול כתהליך בונה וכאמצעי לשינוי תודעתי. ככל שהתרגול מעמיק, כך אנו מרחיבים את גבולות התודעה שלנו ואת היכולת לראות את המציאות כפי שהיא. אנחנו יוצרים אינטימיות עם עצמנו, עם טבעה המהותי של התודעה שלנו, עם המציאות ועם החיים הפועמים בתוכנו. בסופו של יום זוהי מטרת העל של היוגה. התהליך הנו מורכב ולעתים קרובות , כמו בכל התבגרות, כרוך בכאב. לכן גם נוצרות בתוכנו התנגדויות פנימיות שיכולות לבוא לידי ביטוי באופנים שונים כמו למשל הפסקת התרגול, כעס, תסכול ואפילו עזיבת התרגול לתקופות. בשלב הזה יש צורך ביצירת אמון בדרך ובעצמנו. לעתים בתחילת התהליך עולה מצב תודעתי של האשמת הסביבה במצבנו. האשמת המורה, האשמת התנוחות, האשמת הנסיבות וגורמים חיצוניים אחרים … לא פעם אנחנו יוצאים מהתרגול ואנחנו מוצאים את עצמנו נרגנים וכועסים, חשים תסכול ואכזבה מעצמנו ולא ממש יודעים איך להתנהל ומה לעשות עם הרגשות העזים שצפים ועולים בתוכנו. לא פעם אנחנו משליכים את הקונפליקטים הלא פתורים שלנו ואת הבעיות שלנו על ההורים, המורים ובני הזוג שלנו.

כשאנחנו בנמצאים בקבוצת לימוד, אך טבעי הוא שכל הדברים שלא פתרנו במשך החיים שלנו ,למשל עם דמויות סמכות כמו הורים, מורים ומפקדים – כל אלו יכולים לעלות גם מול המורה שלנו.
הזיכרון של התחושות שלנו טבוע בגוף. אשמה, בושה, חרטה, אכזבה ועוד…כשאנחנו מתרגלים, הזיכרון הזה צף ועולה. לא פעם, הן כמורה, הן כתלמידה, באמצע או בסוף שיעור ראיתי אנשים בוכים. תרגול היוגה הוא עמוק וחודר לכל הרבדים שלנו. לפי תורת היוגה אנחנו כבני אדם מורכבים משכבות ורבדים. הרבדים הללו נקראים קושות. (על כך כתבתי מאמר נפרד כאן בבלוג הנקרא "הגוף היוגי" ). כשאנחנו פותחים בתרגול היוגה את הרובד הפיזי, משחררים חסימות וכיווצים למיניהם, שנוצרו במשך השנים, או אז גם הרבדים הרגשיים והמנטליים מושפעים מכך. לכן כל הרגשות שלנו עולים וצפים על פני השטח.

כדאי להיות מודע לתהליך הזה ולקדם את השפעותיו מבעוד מועד. ליצור בתוך החיים שלנו אפשרות לשוחח עם אנשי מקצוע מיומנים. לא תמיד אנחנו מצליחים להכיל את עצמנו ולעתים קרובות נדרשת עזרה.
נחזור אל התהליך. כשאני מתרגלת על המזרן אני פוגשת את עצמי ללא כחל ושרק כפי שאני. אני פוגשת את הגבולות שלי כמו גם את היכולות שלי. תמונת המציאות שלי מתבהרת. ייתכן שבתחילת התהליך יהיה לי ויכוח מר וקשה עם מה ועם מי שאני פוגשת. אולי דימיתי את עצמי למשהו אחר ואת היכולות שלי לטובות יותר, אולי רציתי להידמות לדמות כזו או אחרת שנראתה לי אידאלית ואולי נחלתי אכזבה ממה שפגשתי אצל עצמי. ככל שאלמד להכיר את עצמי כפי שאני, אוכל לעבור לשלב הבא שהוא קבלת עצמי כפי שאני. השלב הזה מהווה תנאי בסיסי להתפתחות שלי כתלמיד/ת יוגה.

השלבים הבאים משתרגים זה בזה והם לא דומים לשלבים בסולם אלא יותר נדמים לעלי כותרת שיוצרים פרח יפה. השלב הבא העולה בטבעיות מתוך מצב ההכרה והקבלה העצמית, הוא השלב בו אנו מפסיקים להאשים את האחרים במצבנו וגם מפסיקים להאשים את עצמנו במצבנו. אין אשמה. הו כמה נעים החופש הזה. אין סיבה להיות כבולים אל הציר הזה. מי שאני במציאות הקיימת הוא עובדה. הורי לא אשמים במצבי. המורים שלי לא אשמים במצבי. גם אם נסיבות החיים היו כאלה ואחרות (מבלי להיכנס לוויכוח על השפעות סביבה/תורשה ומה שביניהן) איני יכולה להטיל את האחריות על כל אלה למצבי.

ניתן לדון ברעיון האחריות האישית שלנו למציאות חיינו. לא תמיד קל לנו לקבל את עובדת האחריות ואנחנו מנסים שוב ושוב לקיים משא ומתן עם המציאות ולהטיל את האחריות על נסיבות החיים. אנחנו אומרים ש"אלו נסיבות החיים שגרמו לי להתנהל האופן כזה או אחר." קיימת הסכמה כללית סביבנו לתפיסה הזו. מתוך התפיסה הזו קל לנו להאשים את עצמנו או את הסביבה במצבנו. בקפיצת המדרגה התודעתית, זו המתרחשת לאורך השנים, אנחנו משתדלים לקחת אחריות מלאה לא רק על מי שאנחנו אלא על מצבים שונים הנקרים בדרכנו. לא עוד האשמות.

אביא סיפור מהעבר הרחוק. כשחייתי באשראם בהודו בעודנו סועדים סביב השולחן שהיה בעצם מפת בד על הרצפה, נכנסה אחת התלמידות שהגיעה היישר משדה התעופה. היא הייתה בוכייה ודומעת ונתונה בסערת רגשות. סיפרה שהמזוודה אבדה ולא הגיעה לשדה התעופה. אחת המורות הבכירות באשראם הפנתה אליה את מבטה ואמרה לה: לכי עכשיו אל החדר שלך, תעשי מדיטציה ותשאלי את עצמך למה זה קרה לך! אני הייתי צעירה מאוד ונדהמתי מהאמירה של המורה. לא הבנתי מה הקשר בין איבוד המזוודה המקרי כביכול, לבין לקיחת האחריות של התלמידה על האירוע. המקרה הזה גרם לי לחשוב על הקשר בין הדברים. לאורך חיי אני מנסה לבחון ולראות את אירועי החיים, את ההקשרים הנראים וגם את אלה הסמויים מן העין. אני מתייחסת אליהם כאל כשיעורים ללמוד מהם אך אני מתקשה עד היום לקבוע את עוצמת היכולת שלנו להשפיע על מציאות חיינו. אני שואלת את עצמי עד כמה יש בידינו להשפיע על תמונת המציאות שלנו, ועד כמה אנחנו יוצרים את תמונת המציאות שלנו . איני בטוחה ואיני מתיימרת שיש בכוחי לקבוע בוודאות בעניין הזה כי השגתי אינה מגעת עד שם. איני טוענת בהכרח שאנחנו קברניטים של הצלחה בניהול חיינו. הדיון הזה יכול להימשך עוד זמן רב, אולם ברור שעלינו לנטוש מידית את רעיון האשמה ואת כל ציר האשמה לכאן ולכאן. אני שבה ושואלת את עצמי שאלות לנוכח כל מה שהחיים מזמנים לי וודאי לא מתייחסת אל הדברים כגזירה משמים… היוגה והמדיטציה הם כלים מצוינים להשיג ראייה צלולה ולכן גם עשייה מבורכת לעצמנו ולאחרים.

תהליך החקירה העצמית, ההתבוננות והלמידה אינו מסתיים לעולם. התובנות הרציונליות אינן תמיד עומדות במבחן המציאות כשהרגשות עולים ומציפים אותנו, כשהכעס עולה, כשהקנאה מרימה ראשה, כשהתסכול מכווץ את הבטן ועוד…ראיתי שבמישור הרגשות אנחנו נוהגים לעתים כילדים. היכולת שלנו לשנות דפוסי חשיבה, תפיסת עולם ודפוסים רגשיים – היכולת הזו מוגבלת
אם כך דבר ראשון כדאי להתבונן באומץ בעצמנו. תהליכי השינוי יתרחשו בהדרגה לאורך ציר הזמן.
בתוך התרגול אנחנו לומדים לזהות את מערך התחושות שלנו. אנו מפתחים רגישות לעצמנו. אנחנו מזהים את הדפוסים החוזרים ונשנים בחיינו., עם עצמנו ועם אחרים.
כשמתרחשת קבלה עצמית ואנחנו מתפייסים עם עצמנו ועם המציאות המשתקפת בחיינו, או אז נוכל גם לסלוח לאחרים סביבנו.

הסליחה תגיע בקלות כיון שהיא אינה מעשה חיצוני. היא פרי עמל רב של שנות תרגול והתבוננות. היא הופכת להיות חלק בלתי נפרד מההוויה הקיומית שלנו. רק כאשר נהיה מפויסים עם עצמנו נוכל לקבל את האחר ולסלוח.

שמעתי פעם סיפור חסידי על רבי אחד שאמר שאדם צריך שיהלך בחייו וידיו בשני כיסים. בכיס אחד הידיעה ש"העולם כולו נברא בשבילי" ובכיס השני התחושה והידיעה "אני עפר ואפר". אנחנו חיים ונעים בין שתי צורות החשיבה הללו.
היוגה שלנו מלמדת אותנו איזון , פיוס והשלמה.
תחושת החופש והשחרור תעלה ותגיע אלינו. היוגה תשיג את מטרתה דרכנו ובאמצעותנו.

אני מאחלת לעצמי ולכולנו שנמצא את הדרך לסלוח, למחול, לקבל ולאהוב.

פסי פייג מסכמת מדבריהם של תלמידיו של גורוג'י, באירוע גורו פורנימה 2017
בערב הירח המלא, התכנסנו תלמידים ומורים לחגוג את חג המורה, הגורו פורנימה. האולם היה דחוס מקיר לקיר וישבנו , צמודים זה לזה בסגנון הודו. ההתרגשות היתה גדולה והצפיפות לא הפריעה לאף אחד מאיתנו. על הבמה הונחה תמונתו של גורוג'י מעוטרת בזר פרחים. גם פסלו של פטנג'לי עוטר בפרחי חג. מאחורינו בשורה האחרונה ישבו גיטה, פראשנט וסוניטה, ילדיו של גורוג'י ממשיך דרכו של ויאסה.
את הערב פתח תלמיד ותיק של גורוג'י, בירך את הנוכחים ונשא דברים:
"תפקידו של הגורו הוא להדריך אותנו ולרומם אותנו. הגורו מתואר בהמנונים הוודים באופן הבא:
tvameva mātā ca pitā tvameva
tvameva bandhuś ca sakhā tvameva
tvameva vidyā draviṇam tvameva
tvameva sarvam mama deva deva
אתה האימא שלי, אתה האבא, אתה האח, אתה החבר. אתה הידע, אתה השפע. אתה הכול עבורי הו אל האלים.
בירח המלא הראשון של עונת הקיץ ועונת המונסון, הטבע עובר שינוי דרמטי והכול עכשיו מואר באור, האור הזה מסמל את המסירות שלנו לגורו.
ויאסה היה הראשון שארגן וסידר את הידע שנמצא בארבע הוודות העתיקות. הוא גם כתב את המהאבהרטה. דמותו נמצאת באפוס הזה. הוא חיבר פרשנות מפורטת ליוגה סוטרות של פטנג'לי, שעברה בעל פה מדור לדור, וערך וקטלג את הכתבים והשלוקות (פסוקי שיר).
הגורו שלנו (ב.ק.ס. איינגאר) ערך וסידר את הידע של היוגה ולימד אותנו ליישם את הידע בחיי היומיום. לפיכך גורוג'י יכול להיחשב כממשיך דרכו של ויאסה.
מהו גורו?
פִירוּזַה, תלמידה ותיקה של גורוג'י, המלמדת במומבאי, נשאה את הדברים הבאים:
"באירוע המיוחד הזה של גורו פורנימה הנקראת גם ויאסה פורנימה אני קדה לגורוג'י, שהוא הויאסה של חיי.
גיטהג'י ופרשאנטג'י הם הגאנשה של חיי כי הם עזרו לי להבין את ההוראה של גורוג'י.
גורו משמעותו לנוע מחושך לאור. סילוק החושך. כשהחושך מסולק נגלה האור ומתקיים. האור קיים כל העת אך לעתים הוא נסתר.
ישנם הרבה אנשים העוזרים לנו לסלק את החשיכה מחיינו. ההורים הם הגורו הראשון שלנו והם מלמדים אותנו את השיעורים הראשונים שלנו. לאחר מכן יש את המורים שמעבירים לנו את הידע צעד אחר צעד. ישנם אחרים שמלמדים אותנו על דרך השלילה איך לא להיות ומאילו מעשים להימנע, כי הם עצמם נמצאים על דרך שאינה טובה – גם אלה נחשבים למורים שלנו, בעיקר אם אנחנו מוכנים ללמוד את השיעור הזה מהם. ישנם אנשים עם תכונות שליליות, שאותם לא נחשיב כמורים, אך בתוך כל התכונות השליליות שלהם יכולה להימצא תכונה אחת טובה. גם כאלה יכולים אולי להיות מורים טובים, לקריקט למשל, כי גם הם יכולים ללמד משהו. הייתה לי מורה בעבר שנהגה לזרוק חפצים על התלמידים שלה. אותה מורה נתנה לי בסיס מצוין ללימוד הדקדוק האנגלי. אם כך, כל אחד יכול להפוך להיות מורה למשהו עבורנו בחיים. זהו ספקטרום רחב ובתוכו הרבה אכן הופכים להיות מורים עבורנו. השאלה היא האם הם יכולים להפוך להיות גורו ?
יום אחד צפיתי בתוכנית טלויזיה בערוץ הרוחני ומצאתי את עצמי כועסת על האדם שישב על הבמה והציג את עצמו כגורו. אחד מהקהל עמד ושאל אותו: "גורוג'י אני זקוק לעזרתך. העסקים שלי לא הולכים טוב ואני עלול למצוא את עצמי ברחוב. האדם שישב על הבמה והציג את עצמו כגורו שאל: "אתה מחזיק ארנק? -כן -איפה הארנק? באיזה צד של המכנסיים? -בצד ימין. -אז תשים את הארנק בצד שמאל של המכנסיים והכול יסתדר, כל הבעיות שלך ייעלמו." אדם אחר שאל – "המשפחה שלי מתפרקת, כולם רבים אחד עם השני. תוכל להדריך אותי?" הגורו השיב: "האם אתה אוהב צבעים רבים בבגדים שאתה לובש? מעכשיו תלבש צבע אדום וזה יעזור לך לפתור את הבעיות המשפחתיות שלך." האדם הזה כמובן אינו גורו והוא מנצל את התמימים.
מיהו אם כן הגורו? מהו הרעיון והקונספט של גורו? מה ההבדל בין מורה וגורו? מורה מעביר ידע שהוא לא בהכרח מאמין בו, ואילו גורו מלמד על ידי דוגמה אישית. הגורו חומל וכך גם החניך שלו הופך להיות חומל. כל מה שהגורו עושה מהווה דוגמה לחניך שלו. יש לו הרגלים של יוגי. הוא לא צריך להגיד לנו לחיות חיי יוגה. לראות אותו זה מספיק. הוא שקוף. הוא נגיש לכולם כל הזמן. הגורו מעצים את תלמידיו עם ידע היוגה ומראה להם את הדרך לחפש את הידע עבור עצמם. במהלך חיי, אם הופיעה בעיה, חשבתי מה גורוג'י היה עושה וזה עזר לי להחליט איך לפעול.
בשנת 1979 השתתפתי באחד השיעורים עם גורוג'י שהיה בן 51 ואני הייתי בת 29. בסוף השיעור עמדתי בצד והתבוננתי ואז הוא פנה אלי ואמר: "למה את עומדת שם? תרגלי!" התנוחה היתה ויפריטה צ'קראסאנה. מכוח הפנייה שלו אלי עשיתי. זו היתה כיתה של כפיפות לאחור בלי כסאות, בלי קוביות. הרבה פעמים אורדווה דהנוראסאנה ווִיפריטה דנדאסאנה. גורוג'י עשה הכול ועזר לכולם. למדתי. הוא לימד דרך דוגמה אישית. הוא עשה הכול בצורה מושלמת. הוא דרש מעצמו יותר מאשר מתלמידיו. כשהוא דרש כך מעצמו לא יכולנו לעמוד בצד. כך למדנו ממנו.
לגורו יש ערך גבוה יותר מאשר למורה רגיל. בנוכחות שלו יש לימוד. כשהוא היה נכנס לאולם אפשר היה לחוש את הויברציה שלו. בנוכחותו אתה מתחיל להתבונן בתנוחה שלך באופן יותר אינטנסיבי. האנרגיה והכוח עולים מעצם הנוכחות שלו.
גורוג'י שלנו לא היה זמן ארוך עם הגורו שלו. הוא היה צריך לעזוב את הגורו שלו בגיל מאוד צעיר. רוב הזמן הוא לא היה בנוכחות הפיזית שלו. ביוגה האמונה היא גורם מאוד חשוב. גורוג'י לא נטש את האמונה שלו ביוגה. הוא ידע שיש כאן משהו שייתן לו הרבה בחיים. כשהאמונה מתקיימת – השינוי מתקיים, גם אם זה מתקיים בהיעדרו של הגורו. כיון ששוררים כבוד טוטאלי ואמונה ביוגה.
אסור שתתקיים גישה של: "למדתי מספיק ואני הולך למצוא את הגורו הנכון, אולי אמצא משהו אחר?".
הברכה של הגורו היא חשובה. אנחנו יכולים לחשוב שאנחנו לא זקוקים לה אבל אנחנו זקוקים מאוד. אם הגורו שלי אינו מרוצה המיינד שלי לא יכול להיות מרוכז. אני זקוקה לברכות של הגורו.
אם הגורו ואלוהים עומדים לפני באותו זמן, למי מהם אקוד קידה ראשון ואגע בכפות רגליו? קודם אני קדה לגורו כי דרכו ובאמצעותו הגעתי אל האלוהים.
אספקט נוסף מלבד הברכות הוא ההתמסרות והכניעה. אנשים באים ואומרים: "אני לא אוהב כפיפות לפנים". אבל מתרגל צריך לתת אמון ולהתמסר גם בסיטואציה כזו כי כשאתה מתמסר אתה מנקה את תא המטען שלך. אנחנו נושאים את המטען של המכשולים שלנו: אגו, היצמדויות וכו'. אנחנו כמו חמורים הנושאים מטען. כשאנחנו מתנקים מהמטען, הקשר בינינו לבין המורה זורם יותר.
איך אנחנו מוצאים את הגורו? האמת היא שהגורו מוצא את התלמיד. לעתים אתה אומר לעצמך: "אבל אני מצאתי אותו!" אבל האמת היא שקיימת תוכנית על. אתה מתבונן במראה ורואה את עצמך על פי איכות המראה. אתה מתבונן בהשתקפות. עליך למצוא את הגורו שישקף לך את התודעה של עצמך. אך את מה אתה מצחצח? יום אחד גופך יהפוך לאבק. למה אתה מצחצח את הגוף? צריך לצחצח ולהבריק את הראי של התודעה.
איך אתה מתבונן פנימה? אַבְּהִיָסַה (תרגול) וְוַאירָגְַיה (אי היצמדות) מאפשרים לך לצעוד בדרך ומובילים אותך להתבונן במראה של התודעה שלך. כשהאבק יתנקה – תחווה את הידע בחוויה ישירה. אבהיסה מובילה להשקטת תנודות התודעה. כמו השמש והירח. הירח משקף את אור השמש.
גורוג'י הוא צ'יטי שאקטי (כוחה של התודעה) אם אתה רוצה להגיע אל התודעה האוניברסאלית אתה צריך לתרגל עם מצפון שהוא המצפן הפנימי שלך. בתוכך ישנם חמישה אלמנטים וישנו גם אלמנט הגורו הנקרא גורו טָטְוַה. זה האחד שבתוכנו היודע כל, הוא הגורו שבתוכנו. אותו אנחנו רוצים לחפש. מעט מאוד תלמידים יכולים ליצור קשר פנימי עם הגורו ולכן קשר עם מורה שמסמל את המורה הפנימי הוא התדר שמתאים ויכול להוביל אותם לשם. רוב התלמידים מביטים בו בדרכים שונות. לכול אחד יש דעות שונות כי כל אחד מאיתנו מתבונן בדרך בה הוא מסוגל להתבונן. כל אחד מאיתנו כאן הוא בר מזל שיש לו את האפשרות להיות בנוכחות של המורים שלנו. גיטה מדריכה אותנו וגורוג'י ממשיך להדריך אותנו. אם נביט בו לא כצורה פיזית אלא כעיקרון נצחי, תהיה זו הצורה הגבוהה ביותר של עיקרון הגורו – גורו טטווה – ונבין שמעולם לא איבדנו אותו. רובנו לא מכירים בעוצמה הפנימית שלנו, בעיקרון הגורו בתוכנו. אם יש לנו גורו אישי המוליך אותנו למקום הזה – זכינו !
שרשרת של מורים
פראשנט איינגאר סיכם במילותיו:
גורו פורנימה אינו חג המורה. גורו הוא עיקרון פנימי. בעולם שלנו אנחנו מכוונים להווה, לתאריך הלידה ולתאריך המוות שלנו. כולנו קיבלנו הרבה מאוד מהדורות הקודמים. גם מההורים שלנו. כשהייתי ילד אבא שלי נשא אותי על כתפיו. ממרומי כתפיו יכולתי לראות דברים שהוא לא ראה. צריכה להיות בנו תחושה של הכרת תודה ולא האשמה. לראות מה קיבלנו מהורינו ולא להאשים אותם. כל דור נתן לנו חוכמה.
גורו פורנימה מראה לנו שלגורוג'י שלנו היו מורים בחיים קודמים. בחיים האלה היה לו את קרישנמצ'ריה. צריך לזכור שזה לא מה שאתה משיג בחיים האלה בלבד, אלא יש בידיך הישגים מחיים קודמים גם כן. לגורוג'י היו הישגים בחיים קודמים, מלבד המורה הישיר שלו. גם לו היו גורואים מאחוריו. אני עצמי ירשתי נכסים חומריים ולא חומריים מאבא שלי אבל בחיים אחרים הייתי מישהו אחר. אם אני רוצה להכיר תודה ואיני יכול לזהות את כל המורים שלי מחיים קודמים מה עלי לעשות? ישנו העיקרון של הגורו. הכרת התודה היא לעיקרון הזה. זה כולל את כל הגורואים לפני גורוג'י וגם להורים שלנו. זוהי הכרת תודה שמתגלגלת הרבה אחורה. הם העלו אותנו על הסולם של התפתחות התודעה. אם כך גורו פורנימה הוא אינו גורוג'י פורנימה אלא מכוון אל התודעה בתוכנו. הגורו הוא זה שמסלק את החשיכה. הידע בא מבפנים. המורה נותן לנו ידע חומרי ומעשי. הגורו נותן לנו ידע רוחני. יש לנו הרבה שכבות כמו לבצל. אנחנו מאוד מורכבים. אינפורמציה בימינו הפכה לידע. אך ידע אינו חוכמה. וכאדם רוחני אני שואל מי אני במהות שלי, מאין אני בא ולאן אני הולך? מהו הקיום הזה ולאן הוא לוקח אותי.
כל הפילוסופיות הינן רק תיאוריות ולא ידע. מה שאתה לומד מבפנים זה הידע שלך. הידע בא מבפנים. אתה משתוקק אל המורה הטוב ביותר אבל אתה צריך לרצות להיות התלמיד הטוב ביותר.

כולנו קיבלנו הרבה מאוד מהדורות הקודמים. גם מההורים שלנו. כשהייתי ילד אבא שלי נשא אותי על כתפיו. ממרומי כתפיו יכולתי לראות דברים שהוא לא ראה. צריכה להיות בנו תחושה של הכרת תודה.

אחרי הרבה שנים אני מגיע לעומק. אני תמיד שמרתי לא לקחת את עצמי עוד ועוד. לא לפתוח בבת אחת עוד ועוד שערים.
(תהליכי עבודה פנימיים ביוגה)Parinama kramas
לא הלכתי לעשות הרבה מזה. שמרתי את עצמי בחדר. שם תרגלתי. בבית.
יש לנו כבני אדם יכולות מוגבלות אבל אנחנו חוקרים את התנוחות. כל אסאנה היא פלא. היא אינה תנוחה גופנית בלבד. ועל ידי פרינמה קרמה שונות יש לתנוחה ביטויים שונים. החומר הבסיסי הוא דומה אבל כל כך הרבה דברים שונים הגיעו ממנו. אינסוף ביטויים.
בכל מצב יש שינויים. כשמשהו משתנה בתוכך במרכז שלך, יהיו לך תנאים שונים שיעלו. המניע, התנועה, הנושא, המטרה.
לא יתכן שיהיה מישהו בלי מורה !! זה לא שיעור של יום אחד ללמוד מהו הדבר המרכזי של כל עשייה שלכם. כשאתם מזהים את זה, אתם יכולים לזהות מה אתם עושים. אתם צריכים להפוך להיות מהנדסים של מי שאתם ושל ההתגלמות שלכם בגוף. אם אתם ממושמעים מידי תהפכו להיות דוגמטים. תהיו הרפתקנים ! תחקרו ותהיו הרפתקנים. תבדקו כמה שערים ודרכים יכולים להתבסס על ידכם.
יש לנו מערכות ביו דינמיות שונות של הגוף והמיינד. יוגה היא לא נושא לאנשים אינטנסיבים.
המינד מתעצב. אתה המהנדס והמעצב של ההתגלמות שלך בגוף וברוח. אנחנו נותנים הרבה כלים. תנוחות שאפשר לעבוד איתן. פוטנציאל שאתם יכולים לנהל. אסאנות הן כלים אדירים. לדוגמה:
מריצ'יאסנה 1
אוטיטה טריקונאסנה
בהרדוג'אסנה
מריצ'יאסנה 3
תראו בכל התנוחות הללו את העושה, העשייה והנעשה..
ספר הוא דבר חיצוני. אבל מה קורה בתוכך?
היודע, הידיעה, הידוע.
אתם הולכים רק אחרי הדברים הידועים. העיניים אינן יכולות לראות, הן רק כלים לראייה. יש משהו מעבר לעיניים. יש שם ישות, כוח אלוהי, המאפשר לך לראות. כוח הנראה והכוח לראות.
Adi devic
Adibhumik
Adhyatnik
העיקרון של התודעה הוא צ'יטניה
איך תהליך הידיעה מתרחש?
גם כאן הידיעה, היודע והידוע.
איך תהליך הידיעה מתרחש בתוכך? התהליך בתוך תוכך. לא ידע אקדמי. איך תקבל את הידע בלי הוריטי (נטיה) שלו ?
דמיין מצב שבו אתה לגמרי לבד. כאן אני מדבר כל הזמן ומפריע לתהליך המחשבה שלכם.
אני מדבר וזה משפיע על התודעה שלכם. כשאתם לבד מה הוא תהליך הידיעה ?
רואה, נראה, ראיה.
הידיעה היא כוח הידיעה בתוכך.
Indriyas
הן 14 אלוהויות הן אינן חושים. מאחורי כל האיברים נמאות האלוהויות האלה.
על ידי הכוח הזה העיניים רואות, האוזניים שומעות, האף מריח. משהו שהוא מעבר לעיניים רואה.
אני חושב. איך אני חושב? למה? מתי? איך? מאיפה זה הגיע? נסו להפוך את המחשבות ואת תהליך החשיבה לאובייקט. תתבוננו בזה. קשה לנו לראות את עצמנו. לכן אנחנו רואים את ההשתקפויות שלנו.
הפכו את המחשבה לאובייקט.
הפכו את תהליך החשיבה לאובייקט.
זוהי הדרך בה תוכלו להפוך להיות העד, המתבונן. הישות של המתבונן היא ישות מהותית ביוגה.
איך יוכל היודע לדעת את היודע עצמו?
איך תוכל לדעת את היודע? זוהי ההעמקה והחדירה פנימה. ההתבוננות. המחשבה עצמה צריכה להפוך להיות אובייקט.
החושב, החשיבה והמחשבה הם כולם מחשבה.

יוגה היא תודעה מתפתחת. יוגה היא מצפון מתפתח. אנחנו מפתחים את זה דרך מה שאנחנו עושים.
אם אתה טועה ואינך יודע שאתה טועה, המורה יתקן אותך. בשלב מאוחר יותר אנחנו מצפים שהתלמיד יבין שהוא טועה וצריך לתת לו את החופש לתקן את הטעויות שלו. אם התלמיד יודע שמה שלא יהיה, יתקנו אותו – זה מצב לא טוב.
כהורה אתה מצפה שהילד יתחיל להבין מה נכון ומה לא נכון. אם הוא לא מבין אתה מתקן אותו. אחרת אם אתה מתערב בכל דבר הילד לא יתפתח. כמובן שאתה נמצא שם כדי לעזור לילד.
זה לא דבר טוב להמשיך ולתקן תלמידים. המורים עלולים בקלות להפוך להיות "מוצאי פגמים". אם אתה מפתח טבע ביקורתי ומוצא כל הזמן טעויות זה נורא. המורה מתחיל לפתח אישיות חסרת סבלנות.
יש לך עולם מלא. יוגה היא נושא הוליסטי.
אני לא נותן לכם הנחיות.
אם אני רוצה לקנות ירקות בשוק ליום אחד, מספיקות לי 2 ידיים ו- 10 ק"ג. אם אני לוקח משאית עבור זה – זה יותר מידי. זה מה שאנחנו עושים. גורוג'י היה המשאית. אנחנו לא השתמשנו בפוטנציאל שלו. לא כל דבר צריך להילמד על ידי גורו. לא כל דבר אפשר ללמד אבל כל דבר אפשר ללמוד. מתוך התבוננות בו (באיינגאר) אפשר היה ללמוד המון. לא הרבה אפשר ללמד. אל תצפו שאת הכול אפשר יהיה ללמד. גם כשאתה מאוהב ואוהב אינך יכול לבטא את האהבה שלך במילים. היא מעבר למילים.
כל הדברים נמצאים ביחסי גומלין, בתלות הדדית. תלות היא מציאות. כשקיימת תלות הדדית אין מקום לקונפליקט למרות ההפרדות. עליך ללמוד לזהות מי היא הישות התומכת והנדיבה שלך. הגורו בתוכך. כאשר אנחנו איננו מבחינים במציאות זה גורם לנו לעשות המון טעויות. אם אינך נמצא במצב תודעה יוגי זה מצב שאינו יכול להיות ללא אשמה.
מדיטציה היא לכל אחד. אנחנו חושבים שאין לנו מספיק מיומנות.
יש הרבה עליות וירידות בתרגול שלנו. אנחנו צריכים ליצור תנאים לתרגול שלנו. אנחנו רוצים להשיג אבל אנחנו לא מספיק דואגים לבסס את התרגול. אנחנו חייבים שיהיו לנו תנאים מסוימים. אם אנחנו כל הזמן שועטים קדימה אנחנו לא בעצם מתקדמים. אם כל הזמן מתקנים אותנו זה לא יעבוד. מתישהו אנחנו צריכים לעצור. קחו לכם הפסקה, אתם חייבים לעבוד כדי לבסס את התרגול. הגישה צריכה להיות " אני רוצה להטמיע את מה שלמדתי ולא מייד למהר לקבל עוד הנחיות, עוד נקודות ".
תפתחו רגישות. אתם לא צריכים כל הזמן לשעוט קדימה ולהביט קדימה. אם אתם מפתחים רגישות אתם תבינו איך האסאנות מבוצעות עליכם. רגישות יוצרת התעצמות. לכו לכיוון של תרגול דיסקרטי ומלמד. אתם תלמדו לדעת את השינויים שמתרחשים אצלכם.
לדוגמה אם אתם מתרגלים שירשאסנה (עמידת ראש) אחרי טדאסנה (עמידת הר). השירשאסנה מתרחשת לא מהרגע שאתם עומדים על הראש אלא רק אחרי זמן מסוים. מגיע מצב שהמאפיינים של שירשאסנה מגיעים. אתם מודעים לזמן שהמאפיינים מגיעים ואז המצב של שירשאסנה מגיע אבל הוא לא סטאטי. זה מתחיל לשקוע.. עד שזה לא שירשאסנה.
לאלוהים שלך אין צורה אך הוא נמצא בכל הצורות.
Antaryami
הוא השליט הפנימי. הוא אישוורה. זוהי ישות אשר נמצאת אצל כולנו. זה לא מבוסס על אמונה, זו מציאות. זוהי ישות מטאפיזית בתוכנו.
כשאתה מתרגל, אחרי שהבאת את עצמך לתנוחה במאמץ של השרירים, צריך, מבלי לאבד את המקום שהגעת אליו, להוריד את המאמץ. תשאל את עצמך: "האם אני יכול להוריד לאט ובהדרגה את המאמץ? אני לא מתפשר על ועם התנוחה. משהו יקרה במהלך החיים שיווצר איזשהו משבר. אז אם אתה בתהליך של התבססות והאחדה, המשבר לא ישפיע עליך כל כך.
החיים מביאים איתם מצבים שונים.
כל אימת שאתה הולך על אינטנסיביות ועל מאמץ אתה צריך להוריד הילוך. אתה צריך להתארגן על רמות אינטנסיביות שונות. בהתאם לתקופות שונות, עונות שונות, זמנים שונים בחיים. ליצור רמה של סטנדארט מינימלי. זה יכול להיעשות בכל זמן. גורוג'י לא יכול היה לעשות כל הזמן כמו ב"אור על היוגה". הוא יצר סטנדארט מינימלי עבור עצמו.
אם אתם כל הזמן מתרגלים על מזרן, הרקמות הרכות בכפות הרגלים לא יפתחו אינטליגנציה. המזרן אוחז בך כך שהרקמות הרכות לא מתחנכות.
לפעמים תתרגלו בלי מזרן כדי לחנך את הרקמות הרכות בכפות הרגליים.
בשירשאסנה או סופטה פדנגושטאסנה או סופטה בדהה קונאסנה תביאו את מעגל הנשימה מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. בצעו אודיאנה. אודיאנה מאוד חשובה בנשימה פראנאימית. לא רק לנשום אל בית החזה. כאשר נושמים נשימה מלאה ומגיעים לבית החזה זו נשימה מלאה אבל אולי לא שלמה. אני מציע נשימה מעגלית. אודיאנה קטנה שהופכת לאודיאנה רחבה. השאיפה היא באודיאנה באזור הבטן.
אתם כמורים צריך שתהיה לכם יכולת אבחנה. אנחנו לא מוצרים שנוצרו בבית חרושת. לפתח תרגול של אודיאנה בשאיפה או בנשיפה זה עולם ומלואו. הבנדות מגיעות יחד, לא בנפרד. האודיאנה שאנחנו עושים היא מודרה ולא בנדה. מה שלא תעשו, יש דליפה של הנשימה.
ישנם צעדים להתבגרות והתבססות התרגול. ישנן תבניות של וילומה פראנאימה שיובילו אותך לעומק ובגרות בתרגול. אינך יכול לרצות להתבסס ולהתבגר בתרגול שלך מבלי שתכיר את את הרמות השונות של התרגול. יוגה עוסקת בתודעה. בחומרים של המיינד. אינך יכול לעקוף את זה בדרך לעומק ובגרות.
לצלילים יש פוטנציאל. קיימת פראנאימה עם מנטרות. הסרעפת ממש נושפת דרך הצלילים של האותיות. זה מעורר את הקונדליני בפראנאימה קושה. שם הקונדליני נדמית לנחש והנחש מכשף. זה לא תיאור ביו מכני שיגרום לכם לעשות את זה. לצליל יש פוטנציאל לגרום לכם לעשות את זה.
Nada Brahma
כך זה נקרא. אתה צריך להפוך להיות אמן הנשימה. כמו שצורף הוא אמן הזהב. תקחו איזשהי תבנית נשימה ותעבדו עליה עם הצלילים. זה יעזור לכם לפתח רגישות. יוגה אינה נעשית, יוגה מתרחשת. הקריות של הפראנה עושות את זה. אתה אינך צריך לעשות את זה. זה מטיל את הכישוף שלו. יוגה במהותה מתרחשת.
כשאתה לומד, אתה לא יכול להיות כל כך צר ונוקשה.
זה בעצם שימוש במנטרה. אפשר להשתמש במנטרות זרע. לצ'קרות יש את המנטרות זרע שלהן

אבא שלי ב.ק.ס. איינגאר לא ממש הלך בדרכו של המורה שלו קרישנמצ'ריה. הוא זיהה את הפוטנציאל של עצמו ומיצה אותו לטוב ביותר. הוא ניגן בתוף שלו. האם אני צריך להלך בנעליו? הוא מיצה את הפוטנציאל עד תומו ובדרך הטובה ביותר. הוא מימש את הטבע שלו. ומזה אמרתי שאלמד איך לזהות את הפוטנציאל שלי. הוא הלך בדרכו בחיים. חלק מהתלמידים לא אהב אבל הוא אמר זו הדרך הטובה ביותר בין אם אוהבים את זה או לא. לא עניין אותו להרשים. הוא לא היה פורמלי. הוא לא ממש תמיד התחשב בדעתם של אחרים. הוא היה איש של משימות קשות. הוא חגג מבלי לנסות להרשים. הוא היה חופשי.
אני לא יכול להיכנס לנעליו. את זה הבנתי.
המורה שלו לא לימד אותו. אבא שלי היה התלמיד של עצמו. הוא למד מיוגה. אתה לומד יוגה מיוגה. לימוד עצמי מלמד אותך יוגה. ויוגה מלמד אותך סודיהיה, לימוד עצמי.
לכם יש גישה של לעשות,
Doing culture
מה כל איבר עושה? מה עלי לעשות? מה אני צריך לעשות בטריקונאסנה עם הרגליים? האם יש משהו שנקרא אפליקציה של הרגליים? ישנם שימושים שונים לרגליים וברגליים. לעשות ולעשות שימוש אלו הם עולמות שונים. ישנם שימושים שונים ברגליים. גורוג'י עשה שימוש ברגליים עבור בית החזה, עבור האגן, עבור הכתפיים… עבור מה עושה שימוש ברגליים?
אני מנסה לפתוח את מה שאני מבין מהתרגול שלו. אני לא מלמד !
אבא שלי (איינגאר) לימד אתכם ולכן למדתם. אך באיזשהו מקום עכשיו זה הזמן שלכם. מה שהוא עשה בתוכו
הוא עשה. אני לא הולך בדרכי ההוראה שלו. התרגול שלו השתקף בהוראה שלו. הו היה ערוץ פילוסופי. אתם צריכים לעשות להשתמש בעצמכם עבור עצמכם. תעשו שימוש בגוף, בנשימה ובמיינד שלכם. עבור המטרות שלכם. אל תתנו את כל מה שיש לכם. זו טפשות. לא בכל ההירארכיות צריך לעשות עד הסוף. תשאלו את עצמכם: מה קורה עכשיו?
בשלבים מסוימים אתם שואלים: האם אני עושה נכון? אבל אתם צריכים לפתח בעצמכם את הראיה של נכון או לא נכון. לכן אני לא נכנסתי אל ההרגל של לתקן כל הזמן. כשתלמידים מתחילים אז כן. אך "מתקנים" הם לא מורים. מורה צריך לפתח מודעות בתלמידים, צריך להעצים את התלמידים, לפתח אינטליגנציה בתלמידים. אינטליגנציה מאבחנת.
Diagnostic intelligence
המורה צריך לחנך את התלמידים ואחר כך לתת להם להחליט מה נכון ומה לא נכון. צריך ליצור אצלם את היכולת להבחין אחרת זה כמו "ילד לא מפותח".
תפתחו את הרגישויות שלכם עצמכם, את המצפן הפנימי שלכם. אחרת אתם לא מורים אלא "מתקנים".
לאנשים יש נטיה למצוא פגמים באחרים אבל הם אינם מוצאים פגמים בעצמם. מורים מפתחים טעם רע הם "מחפשי פגמים". למה להעריך מורה כזה?
מהאסאנות אנחנו לומדים את הקשר לפראנאימה אנחנו מתרגלים אסאנות כדי להבין את תהליך הנשימה.
תלמדו את השימושים של הנשימה: על ידי הנשימה, על הנשימה. תלמדו את האפליקציות של הנשימה. היום אתם רוצים רק לווסת את הנשימה אך אולי הנשימה תוכל לווסת אותך? אולי שני הדברים?
שימוש בנשימה הוא עדיין לא פראנאימה. צריך להכיר את הפוטנציאל של הנשימה, את השימוש ואת התועלת שלה. לא להתרכז רק באליינמנט. אנחנו לא מחזיקים בידינו רק תנוחות שונות. תהליכי הנשימה הם קשים. צריך ללמוד את הפילוסופיה של הנשימה. האסאנות הן פוטנציאל עבור הנשימה. אנחנו מתהווים מרגע לרגע.. שינוי הוא תהליך מתמיד ואף אחד לא יכול לעצור את זה. השינויים הללו יכולים להפוך להיות איטיים או שהכיוון שלהם יכול להשתנות על ידי הנשימה. האסאנות לוקחות אותך למצבים שונים של הגוף והמיינד.הנשימה היא הכלי. יש לה פטונציאל עצום. היא יכולה להוביל אותך אל הפראנאיאמה.
מהאסאנה אתה יכול לצפות לדברים מסוימים. תלמיד לא יכול ללמוד רק איך לבצע תנוחה כיוןן שצריך לפתח איזשהי הסתכלות והתיחסות ולשמר אותה. אינך יכול "למות" בתנוחה. אתה צריך שיהיה לך חופש באסאנות. קצר ומתוק לא קשה וארוך. מהו חופש באסאנה? תארגן את המצב שלך. כדי שתהיה שם ותוכל להיטמע. להיטמע עבור מה? אל תפתח מאפיינים של רק לעשות. היוגה מספרת לך שהיא אינה כלל רק לעשות. להיות בנינוחות ולצאת מהתנוחה בנינוחות. כמה דברים יש באסאנה? זה מלמד אותך תהליכים פנימיים. יש הרבה לדעת הבה נלמד ונדע בחיים האלה. זה יהיה גם עבור החיים הבאים. אל תהיו מעשיים בלבד. נסו להבין את מה שאתם יכולים לדעת ולא רק את מה שאתם יכולים לעשות. מיינד שהוא מעשי הוא לא טוב לתלמיד יוגה. מתחילים בפראנאימה פשוטה. יוגה היא בביסה משהו יצירתי והיא אינה קשורה לכושר גופני.
תפתחו ערנות. ערנות ונשימה הם שני צדדים של אותה מטבע. ליוגים יש מודעות למצב שלהם ויש להם מודעות לנשימה. המודעות זורמת. מודעות היא זרימה בלתי פוסקת ולכן אפשר להתחיל את תשומת הלב משם. כל דבר אחר בא והולך. המודעות מתפתחת על ידי העבודה שלך של תהליכי יוגה. אתה צריך לפתח את המודעות ואת המצפן הפנימי שלך. כשאתה מגדל ילד אתה מתקן אותו בהתחלה אבל אם הוא כבר גדל הוא צריך לדעת שהוא טועה. אין טעם לתקן ולתקן. צריך לתת זמן. לתלמידים שלך יהיה שיעור מזה שתיתן להם זמן אחרת לא יהיה להם שום שיעור ששייך לחיים שלהם. תלמיד מתחיל אני מתקן כי הוא לא יודע מה נכון ומה לא נכון וזו האחריות שלי לתקן אותו. ברגע שהתלמיד מפתח חוש אחריות לא צריך לתקן אותו.
אנחנו כולנו מכווני מטרה אך בעולם הרוחני התהליך הוא חשוב ולא השגת המטרה. אנחנו אומרים לעצמנו שאנחנו חייבים להשיג. אם ההתיחסות שלך ליוגה אינה ארצית, התהליך יהיה ארוך. זה ייקח הרבה גלגולי חיים. מהו בכלל השחרור ? אתה הולך למרחק ארוך מאוד שהוא מעבר למילים. אתה צריך לפתח תבנית של המיינד. אם אה מרגיש שזה יותר מידי עבורך, אינך תלמיד. אתה רוצה קצר ופשוט אבל אין קיצורי דרך ביוגה. אם אתה הופך את זה לפשוט מידי, אתה מאבד את זה. תפתחו את ההתיחסות הנכונה. אתם חייבים לפתח צלילות חדשה.

במפגש הראשון שנקרא מפגש הכוונה ואוריינטציה, פרשנט היה אמור לתת לנו כיוון לסמינר. הוא דיבר ואמר את הדברים הבאים כשהרבה הומור מתובל בדבריו: איך אני יכול לתת לכם אוריינטציה ? אני עצמי לא באוריינטציה עם עצמי (כולם צוחקים)… אני לא רואה דברים, אני מתבונן. אינטנסיב זה משהו שמעלה בך חרדה. אני לא מעביר Intensive
אלא אני יוצר אורך Extensive
אלו שמארגנים אינטנסיבים הם בלחץ בלתי רגיל והם אף פעם לא ממש נורמלים וגם אלו המשתתפים לא לגמרי נורמלים. אינטנסיב יוצר חרדה והתלהבות יתר. זו אחת הסיבות שאני לא עושה אינטנסיבים. אני מלמד רק בפונה. זה לא שאני לא אוהב אחרים. זה לא העניין. אני רוצה להיות בבית ואני רוצה להיות לא פורמלי. זה הבית שלי. התלמידים מכירים אותי. הם לא התלמידים שלי. הם התלמידים שמגיעים לכיתות שלי. זה לא פורמלי. אני לא יכול להיות מורה למתחילים שהם מפוחדים ויש להם שאלות לגבי היכולת של עצמם. בכזה סוג של יחסים היוגה לא יכולה להתרחש. לכן ההתכנסות שלנו היא התכנסות שאינה קונבנציונלית. (פרשנט יוצר הרבה חידודי לשון) Unconventional convention
אינטנסיב שכזה צריך להיות מתוכנן וזה לא האופי שלי. אני לא מורה. משהו בי מלמד. אני לא צפוי. אני גם לא רוצה ליצור בעיות למארחים שלי. אני לא צפוי. אתם מתכננים. אני זקוק להרבה חופש כדי ללמד, אני לא יכול להיות פורמלי. אני לגמרי לא מודע למה אעשה ברגע הבא ולכן אני לא יודע איזו אוריינטציה אני יכול לתת לכם (כולם מתפקעים מצחוק .
יוגה היא בענין התנהלות החיים. אין דרך להיות באוריינטציה לחיים שלך.
אחד הפילוסופים אמר שהחיים הם דרמה – הטכסט שם ואתה צריך לשחק את התפקיד שלך. בחיים אתה צריך לשחק בלי טכסט. אנחנו צריכים להיות מוכנים לכל דבר. אין טכסט לחיים. יוגה היא מהחיים והיא לחיים וכמו שהחיים אינם צפויים, גם אנחנו צריכים להיות לא צפויים. אמנם זו לא תכונה כל כך טובה אבל בחיים אתה צריך ללמוד להיות צפוי בעניני החיים, אבל יוגה היא לא ביזנס של החיים.
יוגה מאפשרת לנו להתבונן ולראות באופן אחר. בסנסקריט זה נקרא דיויה דרישטי
Divia drsti
בבהגגוד גיתה קרישנה נותן את היכולת הזו לארג'ונה ואז הוא רואה באמת מי קרישנה הוא. ארג'ונה רואה את קרישנה בכול.
לקדושה יש צורות שונות.
בתוכנו נמצא השליט הפנימי
Antaryami
הוא שולט מבפנים, לכן אנו לא מרגישים עבדות. האספקט הזה נמצא בתוך הלב. זהו אישוורה. הוא בתוך הפורושה הרוחני. הוא העיקרון הרוחני. נשמת הנשמה – פורושה ויששה בתוכנו. אל אישוורה צריך להתמסר באופן טוטאלי. הוא מנהל הכל מבפנים. האישוורה בתוכנו אינו הבורא האוניברסלי. הוא מכוון אלינו בלבד. אך מבחינת המהות זה אינו שונה.
האדם יוצר נפרדות אך מתוך לוויין לא רואים את הגבולות. האדם יצר את הגבולות. לאישוורה ניתן השם. אישוורה הוא קונספט לא רק שם. הוא השולט הפנימי, המאפיין, הישות. קודם מתקיים האובייקט ורק אז קוראים לו בשם. כאן השם בא קודם והעצם בא לאחריו.
מה שאתה למדת ומה שאתה מלמד אינו בהכרח מה שאיינגאר לימד. כשאנחנו קולטים זה שונה כי אין לנו אותו רקע. מה שאנחנו מקבלים או קולטים שונה אחד מהשני.
איינגאר אמר בזמנו " אני הופך דברים קשים לקלים ופרשנט הופך דברים פשוטים לקשים".
הוא היה מתקן. אני לא מתקן. הגישה שלי היא שאני לא ממהר. התלמידים שלי לא ממהרים. אם יש טעות פטאלית אני מתקן. לא מצאתי את זה חשוב בהוראה שלי לתקן את התלמידים אלא לפתח מודעות. אני עצמי צריך לדעת שטעיתי. אני עצמי צריך לתקן את עצמי. נראה לי עדיף שהאדם יתקן את עצמו, יגיד זה נכון וזה לא נכון ומשהו בתוכו יגיד – אני רוצה לעשות את זה נכון.
גורוג'י רצה שנפתח את היכולת לראות מה נכון ומה לא נכון. שנפתח מצפן פנימי.
התהליך צריך להיות איטי.
אני עצמי כל הזמן משנה את צורת העבודה שלי. כשאבי התחיל ללמד היה לו מומנטום. אני ראיתי את זה. אני נהגתי להסביר מה הוא עשה. ישבתי בפינה, הקשבתי לו וראיתי איך אתם מקבלים את מה שהוא אומר. הוא היה אומר לי לגבי הטעויות שלי. אני לא הלכתי למקום אחר. הייתי כל הזמן בפונה וכל הזמן בבית.
אתה מלמד את מה שאתה לומד ולא מה שמועבר לך בהוראה.
מה גורוג'י ניסה להגיד ולמה הוא התכוון? הוא היה צריך ללמד בשפה אחרת. זה היה מאוד קשה. חשוב שנשתמש בשפת האם שלנו כשאנחנו מלמדים.
תהיו פתוחים לספקות שלכם כלפי וכלפי ההוראה שלי. אני מלמד את מה שאני הבנתי. איני טוען אף פעם שאני מלמד מה שאיינגאר לימד. אתם חשופים לשיטות שונות של יוגה אבל זה לא המצב איתי. אני לא חשוף לכל זה. בכל 30 השנים האחרונות לא קראתי שום ספר יוגה אחר. אני קורא הרבה. את המיינד שלי ואת המיינד של התלמידים שלי. אני קורא את המיינד שלי עצמי. זו הבנה שלי של הוראתו של גורוג'י.
שמרתי על ריחוק מכל תהליך הסרטיפיקציה והתעודות למורים. זו לא דרכי.