זהו תרגום שכתבתי סימולטנית בעת הוראתו של פרשנט בפונה בדצמבר האחרון.עבור פרשנט איינגאר זו היתה התנסות ראשונה שבה הוא לימד קבוצה גדולה של מורים בכירים שהתאספו לכבוד האירוע מכל קצוות העולם. בדרך כלל הוא מלמד בצניעות את המורים שמגיעים מחו"ל לשהות במחיצתו במשך חודש. הוא מלמד את כיתות הבוקר המוקדמות 3 פעמים בשבוע. בכיתות אלו נמצאים גם תלמידיו המקומיים שבאים אליו בהתמדה לאורך השנים. הסמינר בו לקחתי חלק היה עמוק ומרתק מעבר לכל אפשרות מילולית לתאר את החוויה היוגית שפרשנט בדרכו הצנועה והחכמה העביר את כולנו. אעביר את הדברים עד כמה שאפשר נאמנים לדבריו של פרשנט לטובת היוגים בארץ:

ללמוד את היוגה – יש הרבה לדעת, לדעת ולהכיר את מה שאתה. אתה עצמך זה הדבר הכי פחות ידוע לך בחיים האלו. את עצמנו אנחנו לא יודעים. לדעת יוגה זה אומר שאתה מתחיל לדעת את עצמך, את האספקט של הליבה שלך. כשאתה מתוודע אליו אתה מתחיל לדעת יוגה. אם אתה יודע את היוגה אתה יודע את עצמך. יש לך מראה. אך אתה אינך מכיר את איך שאתה נראה עד שאין לך מראה. משהו צריך להראות לך את עצמך. אינך צריך לדעת את המראה אבל אתה רוצה לקנות מראה טובה שתשקף לך את עצמך. לדעת את המראה על ידי ראיית ההשתקפות חשוב יותר מאשר לדעת את המראה. יוגה היא דרשנה. אתה לומד דרך התנוחות אבל התנוחות אינן המטרה אלא הן אמצעי. זו אינה משימת חיים ללמוד את התנוחות. התנוחות הן כלים לא רק כדי לדעת מה אתה יכול או אינך יכול לעשות או לבצע. הן הופכות להיות מצבי גוף שמהן אתה לומד. הגוף שלך הוא הטקסט שלך, הספר שלך. המיינד הופך להיות ספר.
האם התנוחה מלמדת אותך יוגה?
לתנוחות יש פוטנציאל אופטימלי להיות ספר של יוגה ומראה בה הינך משתקף. התנוחות הן תנוחות אייקוניות וארכיטיפים. לנו עצמנו יש יכולת לקרוא את האחר עד גבול מסוים ואחרים יכולים לקרוא אותנו אך לנו יש בעיה לקרוא את עצמנו. העורב מסוגל להביא עין אחת שלו אל ארובת העין השניה. לנו אין יכולת כזו. אנחנו יכולים להפנות את החושים פנימה אל העולם הפנימי שלנו ואלו הדברים שאנחנו לומדים מיוגה. לא רק מה שאנחנו יכולים או לא יכולים לבצע.. זה הלימוד שלנו של יוגה.
אל תצפו שאלמד תנוחות ואתקן את התנוחות שלכם. ללמוד את התנוחות כדי לבצע אותן שונה מללמוד כדי לדעת. כאן אין את העניין כמה אני יכול לעשות. הרדיוס של מה שאתה יכול לעשות הוא מוגבל אך הרדיוס של מה שאתה יכול לדעת הוא מאוד רחב.
בגיל מבוגר הלעשת – מתקטן. אנחנו כולנו אחרי הגיל המבוגר. אם אתה יודע אתה מתבונן בעשייה שלך. מנקודת מבט כלכלית אתה עושה עם פחות משאבים. אתה מתאמץ פחות. החינוך של יוגה הוא חשוב. הידע הוא חשוב.
יוגה אינה הישג של גלגול חיים אחד. זה לוקח הרבה גלגולי חיים. אם יש לך את הידע הוא עובר איתך גם לגלגול הבא. מה שאתה משיג ברמת הגוף לא יעבור הלאה אבל הידע הופך לסמסקות והוא עובר הלאה.
אני מלמד אתכם להיות המורים של עצמכם.
יוגה היא נושא מאוד רחב. מהו הלימוד של יוגה? ישנם שני אספקטים ללימוד היוגה:
ללמוד לעשות משהו – יש לנו הרבה ללמוד ומה לרשום בתנוחות השונות. אני לא רוצה לעשות את זה כי זה אומר שלא למדתם מספיק, שהמורים שלכם לא לימדו אתכם. לא אלמד אתכם איך לעשות את התנוחות השונות.
האספקט האחר הוא: לדעת יוגה – הזנחנו את האספקט הזה.
ביוגה לא צריך לצפות למשהו מוגדר. ביוגה הקלאסית אין את הציפיה הזו שאתה מחכה למשהו מוגדר. אני באמת לא יודע מה אני הולך לעשות. לגורוג'י לא היתה הפריבילגיה הזו. הוא הקים את האינסטיטוט הזה והאינסטיטוט הזה (מוסד האם של איינגאר בפונה) היה קיים בשבילו כדי ללמד בו. הוא היה צריך לעבוד קשה מאוד. אנחנו דור שני – הוא עשה את העבודה בשבילנו. הוא הפיץ את היוגה. אם אני הייתי עושה כמוהו זה אומר שהוא לא עשה מספיק. לכן לא עשיתי את זה. לא עבדתי בהפצת היוגה. הוא עשה מספיק ואני צריך לעשות משהו אחר. החזון שלי הוא אחר. הוא עשה הרבה. כשהוא הרים אותי על כתפיו בעודי ילד, יכולתי לראות דברים שהוא לא ראה. הוא נאבק על הארוחות שלו, על האוכל שלו. זה לא אומר שאני צריך להתחיל מאותה נקודה. זו שטות. אני למדתי מהאופן שבו הוא מיצה את הפוטנציאל שלו למקסימום. הוא עצמו לא ממש הלך בדרכו של קרישנמצ'ריה המורה שלו.
זהו החלק הראשון. המשך יבוא.

מוות נראה למראית עין כשינה עמוקה. אכן הוא שינה ארוכה של המיינד. ההבדל בין שינה למוות הוא שבשעת השינה המיינד הסיבתי מתפקד ועשרת הואיוס, ערוצי הפראנה בגוף האנרגיה שלנו, אינם מופרעים וממשיכים גם הם לתפקד כרגיל. בזמן השינה הכוח החיוני נוכח. אנחנו מתעוררים ממצב השינה בהדרגה כשעדיין יש לנו סמסקרות לא מוגשמות ובהדרגה כשרבדים גסים יותר של המיינד מתחילים להתעורר אז המיינד חוזר לתפקד באופן רגיל ועובר למצב הערות.
אחרי המוות, כל שלושת הרמות של המיינד: הגס, המעודן והסיבתי – מפסיקים. עשרת הואיוס, שהם הערוצים בהם הפראנה (אנרגית החיים) זורמת, נעלמים ומתפזרים והחיים עוזבים את הגוף. המיינד המופרד נשאר במצב של רפיון, נושא את הסמסקרות אשר יקבעו את אופי הגוף אליו יגיע בעתיד. תאי העצבים הופכים חלשים ונטולי כוח והגוף הופך להיות נוקשה,חסר חיות וחיוניות.
עשרת הואיוס – ערוצי האנרגיה
הפראנה, האנרגיה הויטאלית בגוף האדם מורכבת מעשרה ואיוס או "צינורות אויר" או זרימות אנרגיה. חמישה הם פנימיים וחמישה חיצוניים.
הערוצים הפנימיים המיקום בגוף התפקיד
אודאנה גרון שולט במיתרי הקול ובקול
פראנה בין הטבור לגרון לב, ריאות, נשימה
אפאנה בין הטבור לפי הטבעת שולט בהפרשות שתן וצואה
סאמאנה אזור הטבור שומר על איזון בין פראנה ואפאנה
ויאנה כל הגוף מחזור הדם ותפקוד עצבי
הערוצים החיצוניים מפוזרים בכל הגוף ואין להם מיקום מוגדר:
נאגה (נחש) : אחראי על התרחבות הגוף, קפיצה, זריקה, מתיחה.
קורמה (צב) :אחראי על כיווץ הגוף, כמו בזמן קור למשל.
קריקארה : אחראי על עוויתות, פרכוסים, עיטוש, שיהוק, גיהוק, התפתלויות מכאבים.
דוואדאטה : אחראי על רעב וצמא.
דהאננג'איה: אחראי על שינה ונמנום.
כדי לקיים חיים צריך שתהיה הקבלה מוסדרת של הגוף, המיינד והפראנה שכוללת את עשרת הואיוס, אותם ערוצי אנרגיה בהם הפראנה זורמת. כשהואיוס אינם באיזון והקשר בין הגוף הפיזי לגוף האנרגיה מתרופף ונחלש – יגיע המוות. גיל מבוגר, תאונה או מחלה יגרמו לשינוי בתדרים של המבנה הפיזי. הפראנה והאפאנה נחלשים ודבר זה גורם ללחץ על הסמאנה שאינה מסוגלת יותר לשמור על קשר ואיזון בין שני הערוצים הללו. מאבק אלים מתרחש באזור הטבור ובא לידי ביטוי ב"נשימת טבור". זה סימן שהמוות מתקרב. כשסמאנה מאבדת את הויטאליות שלה ושפראנה, אפאנה וסמאנה משתנים והופכים להיות אחד ומתקיפים את האודאנה, אז בשלב הזה האדם אינו יכול לדבר או לבלוע. כשאודאנה מאבדת את הזהות הנפרדת שלה, אז הויאנה גם מצטרפת לכוח הקולקטיבי וכל הואיוס, הפנימיים והחיצוניים, נטמעים להיות אחד. הם נעים בתוך כל הגוף בכוח אדיר, מתקיפים את כל המקומות העדינים כדי למצוא מוצא החוצה. בסופו של דבר כל הואיוס הפנימיים יוצאים החוצה ואז גם החיצוניים יוצאים החוצה מלבד דהנאנג'איה, הואיו של השינה. זו "השינה של המוות". כשהגוף נשרף או נרקב, גם דהנאנג'איה עוזב וכל האנרגיה עוברת מהגוף אל החלל הקוסמי.
שלושה סוגים של מוות
מוות פיזי:
כל עוד מתקיימת הקבלה בזרימה ובתדר בין גלי הגוף וגלי התודעה – החיים מתקיימים. המוות מתרחש כתוצאה מגיל מבוגר, מחלה או תאונה. התדר הפיזי יוצא מאיזון או משתנה ואינו יכול יותר לקיים הלימה עם התדר המנטאלי. שני התדרים מתחילים להיפרד ואז המוות מופיע.
מוות נפשי:
כאשר התדר המנטאלי מתערער ויוצא מאיזון, ההלימה מופרעת והתוצאה היא מוות. דבר זה יכול להתרחש גם מנכישת נחש, אמנם לעתים רחוקות אך קורה שהפחד הוא כה גדול עד שהוא משפיע על התדר המנטאלי ואז המיינד והגוף מאבדים את הישורת וההלימה שלהם.
מוות רוחני:
כשהתרגול הרוחני הוא אינטנסיבי והסדהנה עמוקה מאוד, המיינד משיג מוקטי (שחרור) או מוקשה (חירות אולטימטיבית) אז הוא נטמע במיינד הקוסמי או בתודעה הקוסמית העליונה. המיינד עוזב את הגוף והגוף מת.
בבהגווד גיתה קרישנה אומר לארג'ונה שהמוות משול להסרת המלבושים הישנים ולבישה של בגדים חדשים. כך המיינד משיל מעליו את הגוף הקודם ונכנס לגוף חדש.
לאחר המוות כל הסמסקרות הקשורות לגוף הסיבתי מבשילות ומתכוננות למצב שבו הן "ייקטפו". הכוח של פרקריטי (הטבע) גורם למגע של המיינד שאין לו גוף, עם גוף חדש שרק עכשיו החל להיווצר ברחם של אישה, גוף שיש לו תדר דומה למיינד שעדיין אין לו גוף ואשר יאפשר לו להגשים את הסמסקרות הבשלות שלו. התדרים המנטאליים נקשרים עם גוף התינוק והוא נולד שוב מחדש.
שום אובייקט ביקום הזה אינו הולך לאיבוד, הוא נשאר לנצח דרך שינוי מתמשך והולך של צורות חיצוניות.

בכתבים העתיקים של היוגה יש מקום נרחב למושגים חופש ושחרור. מטרת היוגי היא להשתחרר מכאב ולהפוך את התודעה שלו להיות שקטה וצלולה. במצב זה, אומרים לנו בכתבים, יוכל היוגי לחוות את האחדות הנכספת בינו לבין היקום, בינו לבין אלוהיו. הרבה מאיתנו מגיעים אל תרגול היוגה כדי להשיג בריאות טובה והפרסומים בכל מקום מבטיחים לנו עוד שלל דברים נעימים כמו מראה מצודד, ריכוז טוב יותר ושקט נפשי. אך יש לזכור שיוגה היא דרך רוחנית. היא משמשת כאפשרות לאדם באשר הוא אדם, להתפתח ולצמוח להיות אדם בריא, שמח, חיוני ומלא בחמלה ואהבה לברואים. היוגה מאפשרת חיים בעלי משמעות לאדם המתרגל בהתמדה ולאורך זמן. וגם אלו אשר מגיעים ליוגה בדרך כזו או אחרת, ש"מתוך שלא באו לשמה, באו לשמה".
הרבה נכתב בכתבים העתיקים על הדרך והתרגול אך ניתן להגיע אל המטרה באופן די פשוט. היום בעידן שלנו כל הכתבים העתיקים נגישים לכולנו אך אנו יודעים שאי אפשר להגיע להגשמה עצמית דרך מילים. הידע הרב העומד לרשותנו בכתבים אלו עלול לבלבל אותנו יותר מאשר להוליך אותנו בבטחה על הדרך.
מטרת העל של היוגה היא איחוד. איחוד האדם עם עצמו ואיחוד האדם עם היקום סביבו. לא עוד תחושת נפרדות. איך יוכל המתרגל היוגי להעצים את עצמו ולהגיע אל תחושות נעלות אלו? בשלבים הראשונים על התלמיד למצוא לעצמו מורה. מרגע שנולדת בתוכך קריאה לחיים בעלי משמעות ורצון ללמוד ולהכיר את עצמך, הקריאה הזו מהדהדת ביקום וללא שום ספק ייקרה בדרכך מורה המתאים לך ולצרכים שלך. היקום יספק לך את מבוקשך.
לעתים המורה שלך יגיע באופן אחר לגמרי מאשר דמיינת אותו או אותה ולבטח ילבש צורה של אדם פשוט ורגיל. אם הנך תר אחריו, הוא יגיע אליך. המורה שלך הוא ביטוי נפלא למסתורין של החיים כיוון שבאמת הוא שיקוף שלך והוא אינו אלא ההתגלמות שלך עצמך. לכן אתה תמצא את עצמך מאוד נמשך לקול שלו, לתנועות שלו, למילים שיוצאות מפיו. לעתים המפגש הוא כה עצמתי עד שייתכן שבשלב ראשון תנוס על נפשך ותיצור דרמות סביב המפגש רק כדי לא להימצא בחברת אותו אחד שמשקף לך את עצמך כל כך בצלילות…
אם תוכל להתגבר על משוכת הפחד נכונה לך דרך קסומה ומיוחדת.
מיהו המורה שלך ? שוב, המורה שלך אינו אחר מאשר אתה עצמך. המורה שלך, תפקידו לחבר אותך לעצמך ולהיות לך לעזר בהתקרבות וביצירת האינטימית שלך עם עצמך. בסופו של דבר המורה מעוניין ליצור קשר בינך לבין המורה הפנימי שלך, מצפן הדרך שלך, אתה עצמך. כדי שתוכל להגיע אל היעד תצטרך לפתח משמעת ולחיות על פי אמות מידה מוסריות. כלומר לדבוק באמת ללא פחד. מה שאתה מחפש הוא מעבר לחושים, אך אתה חייב לשלוט בחושיך וללמוד להגיע אל האמת. האמת והאור נמצאים מעבר לחושים, מעבר לאינטלקט.
באופנישאדות נאמר:
בעירו של בראהמן מסתתר סוד – הלוטוס של הלב. בלוטוס ישנו חלל ובתוך החלל הזה נמצאת התגשמות כל המאוויים שלנו. מה שנמצא בתוך החלל הזה, אליו אנחנו צריכים לשאוף ואותו אנחנו צריכים להגשים.
כדי להגיע אל הלב צריך להשקיט את החושים, את המחשבות את הספקות והפחדים. צריך להתגבר על החשדנות, על העייפות, על הרפיסות ולעתים גם על הנוחות..
הדרך הרוחנית אינה מבטיחה חיוך תמידי של אושר על פנינו והיא אינה מביאה אותנו לחיות ב"גן עדן של שוטים" שאינם מודעים למציאות ולטבע המציאות. ההפך הוא הנכון. יוגה ומדיטציה מפנים מקום רב על הדרך להשגת ראייה צלולה.
כל הפרקטיקות הרוחניות מכוונות למפגש של אמת עם עצמנו. מה שחשוב הוא לא להתבלבל בין הפרקטיקה שהיא כלי בלבד לבין האמת. הפרקטיקות אינן המטרה עבור מחפש הדרך ואל לנו להתבלבל ולשקוע בתוכן. עלינו ליצור בתוכנו את ההבחנה הברורה בין הכלים לבין המטרה לכן אין חשיבות מהותית לכלי. הכלים השונים נועדו לאנשים שונים. מה שמתאים לאחד לא יתאים לאחר. אין דרך אחת נכונה וטובה לכולם.
חלק מההחלטה שלנו, אני מאמינה, לבחור בכלי מסוים ולא אחר, הן סמסקרות ישנות, הטבעות ורשמים שניטעו בתוכנו, והן מוליכות אותנו להעדיף דרך אחת על אחרת.
אם קריאת הלב שלך היא תרגול אסאנות, אזי ההתחלה שלך תהיה עם מפגש דרך הגוף. בעיני זוהי הזדמנות פז לפגוש את האמת במערומיה ולצאת נשכרים.
תרגול אסאנות יביא אותנו למפגש ראשון עם היכולות ועם הגבולות של הגוף שלנו. הרבה מאוד פעמים ואולי אעז ואומר כמעט תמיד, אנחנו פוגשים את הכאבים שלנו, את חוסר הגמישות, דווקא את החולשות שלנו. המפגש הראשוני הזה הוא חשוב כי הוא מעמיד מולנו מראה שבה אנחנו רואים את עצמנו כפי שאנחנו במציאות. זה הצעד הראשון בדרך והוא צעד חיוני.
לרובנו יש תפיסה לא נכונה ולא אמיתית על עצמנו. כאן, בתרגול היוגה, המפגש שלנו עם עצמנו על המזרן מביא אותנו לראות את עצמנו ללא כחל ושרק. עמדת פתיחה טובה להתחיל ממנה חיים של אמת.
אם יש בך מוכנות ואומץ להתבונן בעצמך דרך תרגול תנוחות היוגה, מהר מאוד תיווכח שתנוחות היוגה הן מפתח משומן היטב שיש ביכולתו לפתוח שערים גדולים אל עצמך.
חשוב להזכיר שבעידן שלנו, כל הידע אשר בעבר נלמד בחדרי חדרים והועבר בסודי סודות ממורה לתלמיד, הידע הזה פרוץ וניתן לנו ללא הגבלה. מעבר לבלבול שעובדה זו יוצרת, מתקיימים גם תהליכים שונים שבהם אנו עלולים למצוא את עצמנו מקפצים משיטה לשיטה, או ממורה למורה. במקום להישאר ללא הפרעה מבפנים, במקום למצוא את השקט, נהפוך להיות צרכנים חסרי מנוחה של אשליות ונמצא את עצמנו נבוכים וחסרי שקט. התרגול שלנו, אם נדבק בו, המורה שלנו, אם התמזל מזלנו למצוא אותו, יביאו אותנו לראות את הטוהר של טבענו האמיתי, לחזות בו ולחוות אותו.
כל מה שנותר הוא להמשיך ולאמן את עצמנו, להמשיך ולתרגל במסירות ובאהבה, לטפח את התכונות הטובות שלנו של ידידותיות, שמחה ואהבה כפי שפטנג'לי מציע לנו בפסוק 33 בפרק הראשון שלו ביוגה סוטרות הקסומות. התכונות הללו, הוא אומר, שומרות אותנו במצב של שקט תודעתי.
המסע פנימה לתוך עצמנו הוא מסע מופלא. מי שיש לו זיכרון עמום של שקט, של להיות מופרד מכל מה שקורה בחוץ, של חווית עצמי ברורה וזוהרת, של געגוע אל הנעלה והכיסופים אל האחדות עם טבע העצמיות – לא יוותר וימצא בתוכו את הכוח לגעת באמת, בחכמה וביופי הנאצל.

ויוקה היא מילה בשפה הסנסקריט העתיקה ומשמעותה היכולת להבחין. בעולם היוגה יכולת זו נרכשת על ידי המתרגל היוגי לאורך הזמן בו הוא מתרגל. הויוקה היא ידיעה אינטואיטיבית. היכולת מעמיקה ומתחדדת עם השנים. היוגים אומרים שהויוקה נמצאת בלב היוגי, מאחורי עצם החזה. הלב היוגי הוא מקום ולא איבר. הוא מקום שניתן לחוש אותו.
כשאנחנו מדברים על היכולת להבחין אנחנו רוצים להבין בין מה למה אנחנו רוצים להבחין. היוגי מבין שהעולם, הטבע והחושים נועדו לשרת את המטרה העליונה שלשמה הוא חי והיא שחרור וחופש. היוגי המתבונן שואף להגיע לאחדות עם עצמיותו ולגלות את טבעו האמיתי. היוגי רוצה להבחין בין הגורמים המביאים אותו לעבר המטרה הזו ובין אלו הלוקחים אותו לכיונים אחרים וגורמים לו לסטות מהמטרה.
בורות רוחנית גורמת לאדם להזדהות עם עולם התופעות ולשכוח את עצמו ואת מהותו. כאן יכולת ההבחנה שלו מאוד מעורפלת ובעצם אין מתקיימת בליבו ויוקה. האדם הולך לאיבוד בתוך העולם. כשאדם מתחיל לתרגל יוגה, יכולה להבליח בתוכו ההכרה והידיעה בדבר טבע המציאות של העולם ושל עצמו.
היוגי לומד לסלק את הבורות על ידי ידע נכון שנוצר מלימוד הכתבים העתיקים והחקירה של עצמו בתוך התרגול וגם מחוץ לתרגול. לימוד העצמי יוביל את המתרגל לפתח את יכולת ההבחנה שלו ולהפוך את התודעה שלו להיות צלולה ומאירה.
כשהזרימה של התודעה היא זרימה מבחינה והיא מתרחשת לאורך זמן היא מסלקת את הבורות. הבורות היא המקור לכל סבל אצל האדם. הזרימה המאבחנת משתקפת ובאה לידי ביטוי במחשבה, בדיבור ובמעשיו של המתרגל היוגי.
על ידי תרגול מסור של כל האספקטים של היוגה, ניתן לסלק את כל המכשולים המפריעים לנו כמתרגלים לראות את טבע העצמיות שלנו ולהבחין בין מה נכון ומה לא נכון עבורנו, מה מתאים ומה אינו מתאים להתפתחות שלנו וכו'..
יכולת ההבחנה הנקראת ויוקה באה לידי ביטוי בכל מישורי החיים.
בתרגול היוגה שלנו עלינו לפתח את יכולת ההבחנה ואת הראיה לגבי התנוחות השונות (האסאנות). עלינו ללמוד להבחין ולראות מה חשוב בתנוחה. על מה אנחנו שמים דגש. בתחילת התרגול שלנו אנחנו לומדים להכיר את הצורה החיצונית של התנוחה. את המבנה שלה. אנחנו לומדים לבצע את התנוחה עם הגוף ועם האיברים המוטוריים. הידיים והרגליים. לאחר מכן אנחנו לומדים דקויות נוספות השייכות לביצוע התנוחה ומנסים להביא את ההנחיות המילוליות שאנחנו שומעים מהמורה, אל הגוף שלנו. המורה מנחה, אנחנו קולטים את ההנחיה ומעבירים את התובנה שלנו אל נקודות בגוף ואזורים שונים בגוף. אנחנו מנסים ליישם את ההנחייה באופן הטוב ביותר והמדויק ביותר בכל רגע נתון בשיעור.
גם בתרגול האישי שלנו אנחנו בעצם שומעים בתוכנו את ההנחיה באופן פנימי ומנסים ליישם אותה. בשלב יותר מתקדם של התרגול גם החושים והעור נכנסים לשדה הפעולה שלנו. האסאנה מפסיקה להיות רק חיקוי של המבנה שקלטו עינינו אצל המורה או בתמונה כלשהי. אנחנו מתחילים לחוש את התנוחה מבפנים. אנחנו מתחילים להבין איך להדק את העור ולהביא אותו להיות קרוב יותר אל השריר ואת שני אלו להיות קרובים אל השלד, אל העצם. התנוחה מפסיקה להיות פריפריאלית ומתחילה להיות פנימית יותר. אברי החושים והעור מביאים לתודעה שלנו תחושות עמוקות יותר של התנוחה והעבודה בתוך האסאנות הופכת להיות מרחיבת גבולות תודעה ומרחיבת לב.
בתהליך הלמידה אנחנו לא יכולים להיות ממוקדים בעת ובעונה אחת בכל הנקודות, בכל האיברים, בכל הגוף. אנחנו לומדים בהדרגה למקד את תשומת הלב שלנו בנקודות שונות בגוף שלנו וכל פעם למקד את הזרקור במקום אחר. לוקח זמן להיות מסוגלים להתמקד במספר נקודות בעת ובעונה אחת.
טוב יעשה התלמיד המתחיל אם יצעד בהדרגה ויתמקד כל פעם בנקודה אחת או שתיים באותה תנוחה. לאחר תרגול מתמיד יוכל התלמיד לפזר את יכולת שימת הלב וההתבוננות אך הרבה מאוד נקודות במקביל.
תרגול הנעשה באופן כזה יוביל את התלמיד לפתח בתוכו את יכולת ההבחנה הנקראת ויוקה ויוכל לדעת מה חשוב ומה לא חשוב בתנוחה. בתנוחות היוגה השונות ישנם מדרגים של חשיבות. למשל בתנוחת כלב מביט מטה (אדהו מוקהה שונאסנה) אנחנו עלולים לטעות ולחשוב שהדבר הראשון החשוב במעלה הוא להגיע עם העקבים לרצפה אך לא כך הוא.. אפשר בהחלט לשמור את העקבים מורמים באוויר כדי ללמד את האגן ליצור גובה..
או למשל בפרסריטה פדוטנאסנה ניתן בקלות להתבלבל ולחשוב שהדבר החשוב ביותר הוא להגיע עם הראש לריצפה.. עמדה זו גורמת לתלמידים לעתים קרובות לפשק את הרגליים בפישוק שהורא רחב מידי ולכן מה שקורה הוא שהיציבות הולכת לאיבוד והתנוחה לא באה לידי ביטוי באופן הראוי. מה כן נכון בתנוחה זו? להניח תמיכה לראש אם אינו מגיע לרצפה ולשמור על פישוק שיעצים את היציבות שלנו בתנוחה.
כך בכל תנוחה ותנוחה. אנחנו צריכים ללמוד מה חשוב בתנוחה, מה נכון, על מה אפשר וניתן לוותר, איזה עזרים יכולים לתמוך בהבנה שלנו ועוד ועוד.
ויוקה תעלה ותפציע אצל התלמיד ללא שום ספק. יכולת האבחנה העולה בתרגול תיתן את אותותיה בכל מישורי החיים ותעזור למתרגל לקבל החלטות הנוגעות לחייו. הערפל מתפזר והשמים הכחולים של התודעה הופכים להיות צלולים יותר ויותר.
בחלוף השנים ימצא את עצמו התלמיד מאוחד בעת ובעונה אחת עם הגוף, הנשימה והתודעה של עצמו. מכאן הדרך לאיחוד עם התודעה הקוסמית אינה ארוכה.
זוהי מטרת היוגה וזוהי המטרה של החניך הרוחני הפוסע על דרך היוגה ומתרגל בדבקות.

לעתים קרובות אנחנו שוכחים איך להיות פשוט שקטים. לשבת בשקט. אנחנו מתרוצצים מדבר לדבר, מעניין לעניין. ברגע שאנחנו מתיישבים, מיד אנחנו שוב קופצים לעשות דבר אחר. האברים שלנו לא שקטים ונדמה שהם זקוקים לתנועה מתמדת, כמו גם המיינד הקופץ מדבר לדבר ולוקח אותנו קדימה בזמן  אל העתיד או אחורה בזמן  אל העבר ואין לו שום חשק להיות נוכח בכאן ועכשיו. טיבו של המיינד שהוא חושב, זה התפקיד שלו. המחשבות תמיד מסיטות אותנו מרגע ההווה. .בעולם המינוחים של היוגה קוראים לזה המיינד של הקוף. אנחנו מדמים את המיינד לקוף שזרקו אותו לתוך בור מלא בנחשים ועקרבים ולכן הוא קופץ וזורק את ידיו ורגליו לכל הכיוונים. כך גם המיינד שלנו, הוא כל הזמן בתנועה קופצנית ואינו מניח לנו לרגע.
במשך הדורות ולאורך ההיסטוריה של חיפוש שקט ומשמעות, קיבלנו הרבה מאוד אינפורמציה על טכניקות כאלה ואחרות כדי להגיע אל השקט המיוחל ואל המצב בו תנודות התודעה יושקטו. כיום מי שרוצה ללמוד מדיטציה – השוק מוצף בטכניקות שונות ומשונות, יעילות יותר או יעילות פחות וכולן מבטיחות את השלווה והשקט , אולי הארה קטנה על אם הדרך 🙂 … בים הטכניקות אנו שוב עלולים ללכת לאיבוד כשאנחנו מבלבלים בטעות את הטכניקה שאנחנו לומדים עם המהות.
האמת היא ששום טכניקה של מדיטציה לא תוכל להוביל אותנו אל השקט. גם אם נהיה צייתנים וממושמעים. ככלל כל הטכניקות המוצעות למדיטציה הן כלים בלבד לאפשר מרחב שבו מדיטציה תתרחש.
מדיטציה אכן מתרחשת אך אי אפשר בכוח להביא אותה אלינו. הדבר היחיד שתלוי בנו אם כך, הוא לקיים  ולמלא את התנאים הטובים ביותר כדי לאפשר למדיטציה "להתארע". זה אומר מבחינתנו ליצור מקום נעים, שקט, נקי עד כמה שאפשר ולהתיישב.

מה בעצם אנחנו מחפשים? אחר מה אנו תרים ?

פטנג'לי , חכם הודי, שחי בסביבות 200 לפנה"ס כתב: "יוגה היא השקטת תנודות התודעה". מה קורה אז? "אז שרוי המתבונן בטבעו האמתי".  כאן בשני הפסוקים הראשונים מתוך היוגה סוטרות של פטנג'לי, אנחנו מקבלים את תמצית הדרך של היוגה והמדיטציה הכלולה בתוכה.  פטנג'לי אומר לנו שהאדם הוא יותר מאשר גוף, מינד, אינטליגנציה וחושים, כיוון שכל אלו מוגבלים במרחב ובזמן. ישנו אם כך חלק נוסף באדם שהוא טרנסצנדנטלי – והוא המתבונן.             בהוויה הקיומית שלנו מתקיימים "העושה" ו"המתבונן". המתבונן הוא מעבר למיינד והחושים ומעבר לידע ועשיה.  המתבונן הוא חבוי, נסתר, מתחת לכל השכבות והוא יכול להתגלות כשהחלק ה"עושה" שלנו (הגוף, החושים, המיינד.) נרגע ומשתתק .  רק במצב השקט אנחנו יכולים לבוא איתו במגע.

תרגול היוגה מאפשר את ההבנה הזו שבה המתבונן חי בעולם, עובד עם הגוף והמיינד המשמשים לו כלים, אך הוא אינו מזדהה עימם. פטנג'לי אומר שהסיבה למבוכה וסבל בעולמנו זה היא העובדה שאנו מבלבלים בין המתבונן לבין הנראה. בין המתבונן לבין עולם התופעות. בין הנצחי לארעי. סיבת הבלבול היא הזדהות עם הנראה. וכאן הוא מוסיף ואומר שהיכולת לשלנו להשתחרר תגיע מתוך כך שנוכל להפריד את השניים.  כל עוד אנחנו מזוהים עם עולם התופעות ומצמצמים את עצמנו לגוף, חושים ואינטליגנציה, אנחנו עיוורים ובורים מבחינה רוחנית.

איך נוכל לצאת מהבורות ולהביא את ה"עושה" שלנו למנוחה ואת המתבונן לראייה?  פטנג'לי סולל לנו את הדרך בפסוק הראשון בפרק השני. הוא אומר: שלושת המרכיבים של היוגה הם: טאפאס, סודיהיה ואישוורה פרנידהנה.  טפס פירושו אש. המשמעות כאן היא אולי תשוקה בוערת לשחרור רוחני ויציאה מכבלי הבורות ואולי גם שריפת כל המכשולים המפריעים לגוף ולמיינד על ידי התרגול היוגי המטהר. סודהיאיה היא חקירה ולימוד של העצמי וגם של הכתבים העתיקים.  גם למוד ממורה נכלל בקטגוריה הזו. אישוורה פראנידהנה היא התמסרות טוטאלית לאל. זה מקום שלאדם המערבי אולי קצת קשה איתו.  מנסיוני בהוראת הסוטרות אצל תלמידי, הנקודה הזו של התמסרות לאל ולרצון האל תמיד מעלה תהיות ושאלות. אכן יש מקום להרהור נוסף בקשר לזה.

כאשר אנחנו מתרגלים יוגה, יש לנו אפשרות להתמקד בתחושות הגוף ודרכן להביא את עצמנו למעין מצב מדיטטיבי כיוון שאנחנו בהחלט נמצאים ברגע ההווה. התחושות תמיד מביאות אותנו חזרה אל עצמנו, בעוד המחשבות גורמות לנו לנדוד על מחוזות אחרים.  לכן ניתן להתחיל להבין מהו מצב מדיטטיבי של התודעה דרך תרגול תנוחות יוגה  כיוון שתשומת הלב המובאת לגוף בעת ביצוע התנוחות מביאה בהכרח את המתרגל להיות נוכח. יוגה ומדיטציה הן שני צדדים של אותה מטבע כמו האש וחומה או החלב ולובנו.

בתוך תנוחות היוגה מתקיים מצב של התבוננות. מתוך השקט שרוי המתבונן בצורתו שלו, בטבעו האמיתי.  זו מדיטציה.

אנחנו נעים מהידוע אל הלא ידוע.

ראשית אספר על נסיעתי.

כמידי שנה בחודש אוגוסט אני מתארגנת לשהייה בת חודש בפונה, שם אני מקדישה את זמני לאימון, לימוד ותרגול יוגה במוסד האם של ב.ק.ס.איינגאר.  השנה היתה זו הפעם הראשונה בה ידעתי שהמורה שלי, איינגאר, אשר עזב את גופו בשנה שעברה, לא יהיה נוכח באולם התרגול.  יחד עם זאת, אותה התרגשות שפוקדת אותי מידי שנה, פקדה אותי גם השנה. ארזתי את בגדי היוגה שלי, מעט ספרים, צימוקים ושקדים ויצאתי לדרך.. נפרדתי מבני משפחתי האהובים ומתלמידי שבירכו אותי בהתרגשות ובלא מעט חשש. זו דרך ארוכה ולא פשוטה.

בשדה התעופה חיכתה לי הפתעה. בכניסה אל המטוס דרך השער העליון, ביקשה ממני הדיילת לעמוד בצד. "יש שינוי במקום הישיבה שלך" היא אמרה. אני, בהפתעה גמורה עניתי: "שינוי?  "לא לא, יש לי מקום טוב, למה שינוי?"  הדיילת בחיוך מסתורי הובילה אותי אחר כבוד למחלקה ראשונה במטוס. זאת היתה הפתעה גמורה. למה בחרו אותי מכל האנשים ? ליקום פתרונים. אני זכיתי במושב נפתח, בשמיכה חמימה ובארוחת גורמה. שמונה שעות הטיסה עברו עלי בנעימים. התרווחתי במושב, עצמתי עיניים והודיתי לכל המלאכים ששומרים עלי בדרך. בחיוך על שפתי נרדמתי כמעט עד הנחיתה.

האידיליה פסקה במונית בדרך ממומבאי לפונה. הדרך היתה פקוקה וצפופה בגלל עבודות בכביש המהיר וארכה כשש שעות במקום ארבע. הגעתי די מותשת בשעת לילה מאוחרת אל הדירה שתהיה שלי במשך חודש אוגוסט.

למחרת בבוקר כבר התייצבתי באינסטיטוט לשיעור הראשון שלי עם גיתה איינגאר. הו כמה שמחתי לשמוע שוב את קולה הרועם והנרגן .. גיתה נתנה שיעור המתאים לאנשים שהגיעו מרחוק וגופם עייף. יצאתי מהתרגול שמחה ומרוממת היישר אל איש הקוקוס כדי להרוות את צמאוני ולהחזיר מעט מינרלים לגופי הדואב.  מכאן ואילך, מידי יום ביומו הקדשתי את עצמי במסירות מלאה לתרגול, לאימון וללימוד היוגה. להיות תלמידה עבורי זה דבר טבעי. אין פשוט מכך. השקט, ההתבוננות, ההקשבה, הצייתנות הם לי חברים ותיקים. מידי יום שיעור, תרגול, צפייה בשיעורים אחרים, השתתפות פעילה בשיעורי יוגה טיפולית – כל אלו מילאו אותי במשך התקופה.

לעתים היה מבטי נשלח אל הפינה בה גורוג'י נהג לתרגל. דימיתי לשמוע את קולו או לראות את צלליתו. אך לא, כיום בפינה בה נהג לתרגל ליד החלון, מתרגלת אבהיג'טה נכדתו וראיה תלמידו המסור.  הנוכחות הפיזית שלו חסרה אך האנרגיה שלו ממלאה את האולם. הוא נמצא שם. הנוכחות שלו משתקפת ובאה לידי ביטוי בעשרות מתלמידיו המתרגלים, איש איש, את האסאנות הנבחרות שלו או שלה, בבחירה של העזרים הנלקחים על ידם, בשקט, בתנוחה, בתנועה, בריכוז, בנחישות.  החיים ממשיכים. אפשר להתמקד בהיעדר ואפשר להתמקד בנוכחות.  המשכתי בהתמדה לתרגל וללמוד. סדר היום שלי היה מוקפד ומלא ביוגה.  האוכל ההודי נפלא בעיני. כל כך הרבה אפשרויות ! מידי יום חיכתה לי ארוחת צהריים שכללה אורז בסמאטי לבן, דאל, ירקות וקטניות.  פירות טרופיים במגוון אינסופי על עגלות המוכרים קראו לי אליהם וכמובן שלא עמדתי בפיתוי. פפאיה, אננס, מנגו ובננות. הכל טרי, מתוק וטעים..

אהבתי את השיעורים של פרשנט איינגאר וגיתה איינגאר. פרשנט מתבל את שיעוריו בהרבה עומק פילוסופי ומכוון אותנו אל העצמיות, אל הפנימיות דרך הנשימה, דרך התודעה, דרך הגוף. הוא מחזיר אותנו שוב ושוב אל התחושות שלנו. הוא מכוון אותנו לשנן מנטרות תוך כדי שהייה באסאנה ולבדוק את ההשפעה של השינון על האסאנה. הוא מכוון אותנו שוב ושוב אל הנשימה. גיתה נותנת הנחיות ממוקדות ומביאה את המתרגלים לרמה גבוהה של ריכוז ומיצוי הפוטנציאל האישי. אי אפשר לוותר לעצמך בשיעור של גיתה … בנוסף, אהבתי את התרגול האישי שלי שבו התאפשר לי לבחור את מערך התרגול וכיוון התרגול בהתאם לצרכים שלי. למדתי במשך השנים להקשיב לעצמי ולדעת מה מתאים לי ומה לא מתאים בזמנים כאלו ואחרים. אחרי ימים של תרגול יומיומי מסודר הגוף נפתח ומתגמש עוד יותר והלב שקט.

ב 20 באוגוסט משפחת איינגאר ציינה את יום השנה למותו של ב.ק.ס.איינגאר באירוע רב משתתפים שבו נאמו לפני הקהל הרחב גיתה, אבהיג'טה וראג'בי תלמידתו המסורה. בתום הנאומים הוגשה ארוחה למשתתפים. היו שם קרוב ל 2000 איש. למדנו מאבהי על הקושי הרגשי שהיה לה עם מותו, למדנו מגיתה על ילדותו הקשה של איינגאר ומחלתו. כולנו מוקירים אותו ואת פעלו. את הידע הרחב שהעניק לנו, תלמידיו, כדי שנוכל אנחנו להמשיך וללמוד, להמשיך וללמד אחרים.

לכל אחד מאיתנו יש את גורוג'י שלו.  אני חוויתי את גורוג'י כאדם חד, ממוקד, חסר פשרות, אך אלי באופן אישי היה רך ומייטיב, חייכן, מלא באור ואהבה. זו החוויה שלי.

בשנה שעברה ב 20 באוגוסט בשעת לילה מאוחרת גורג'י נפטר. הביאו את גופתו לביתו. שם עטפו אותו בבגדיו והניחו עליו פרחים. הוא הונח על הריצפה ולידו ישב בנו פראשנט במדיטציה עמוקה. התבקשתי להיכנס על ידי אבהיג'טה כדי להיפרד ממנו. איני יכולה לשכוח אותו. הוא שכב שם, שקט, שליו, לא נראה כלל חסר חיים. היה נדמה לי שהוא פשוט בשוואסאנה עמוקה. כרעתי לצידו בפראנאם עמוק ונפרדתי ממנו. המשפחה איפשרה לתלמידיו להיפרד ממנו ואחרי מספר שעות נסענו למקום בו שרפו את גופתו.

ביום למחרת כבר עשיתי את דרכי חזרה לביתי. במשך כל השנה האחרונה חזרו אלי המראות, הזכרונות.  נזכרתי איך כשהגעתי בשנה שעברה גורוג'י, למרות מחלתו ומצבו הגופני הרעוע, ישב בפתח ביתו ואיפשר לנו, תלמידיו, לברך אותו. הוא חייך והניד ראשו לברכה. חשבתי על כך שהנדיבות שלו לא פסקה עד הרגע האחרון. הוא לא ניסה להסתתר. הוא איפשר לכולנו לראות אותו. הוא כיבד כל אחד ואחת.

השנה באולם התרגול, הרגשתי שסגרתי מעגל. תמה שנת האבל. המקום שהוא הקים ממשיך לפעול ולתפקד כרגיל. השיעורים ברמה גבוהה. גיתה מידי פעם מספרת סיפור ועוד סיפור עליו. על אורחות חייו הצנועים, על נדיבותו, על תרומתו לכפר הולדתו בלור שם הקים בית ספר וחידש את מקדש התפילה במקום.  צניעות וענווה איפיינו את חייו של היוגי ב.ק.ס. איינגאר.  יש בי הכרת תודה עמוקה לכך שהתאפשר לי להיות תלמידתו הישירה. לפעמים יש לי תחושה שאנחנו לא בוחרים את היוגה, אלא היוגה היא זו שבוחרת אותנו.

חזרתי לביתי, למשפחתי, למרכז היוגה שלי ולתלמידי המסורים. לפני שנה נוספת של תרגול והוראת יוגה.

זאת דרכי. אני אוהבת להלך בה.

שוואסנה היא תנוחת הגוייה. היא מתבצעת בתום כל שיעור יוגה. כדי למתן את השם ומשמעותו הקשה אנחנו במערב קוראים לה תנוחת ההרפיה. אך בעצם אנחנו מוטלים כגוייה בתום השיעור ונדרש מאיתנו להרפות ולשחרר הכול. גם אל המחשבות שבאות והולכות אנחנו לומדים להתייחס כאל עננים על פני השמים ונדרשים לא להזדהות עם גלי המחשבה ולא לאחוז בהם. כעננים כך המחשבות, באות והולכות. תנוחת הגוויה נדמית כקלה אך אין הדבר כך. למעשה יש הטוענים שהיא אחת התנוחות הקשות, אם לא הקשה מכולן.     ישנם כללים מדויקים וברורים לכניסה לתנוחה, לשהייה בתנוחה וליציאה מהתנוחה כמו כל תנוחת יוגה אחרת.

לפני שעוצמים את העיניים צריך ללמוד להרפות ולרכך את תאי המוח. עצימת העיניים צריכה להתרחש כשהאישונים נמצאים במרכז והעיניים עצמן נמצאות באותו קו, זאת אומרת אנחנו לא מביטים לצדדים.  הראש צריך להיות מונח ממש במרכז ולא להיות מוטה לצד זה או אחר. העור על המצח מתרכך ונפתח לצדדים. העור על הרקות נמשך לכיוון הריצפה. האישונים שוקעים כשהעיניים פקוחות ואחר כך גלגלי העיניים לבסוף העפעפיים. העפעפיים העליונים מונחים ברכות על העפעפיים התחתונים. שרירי הלסת מושקטים, הפנים שקטות, יש להרפות את השרירים סביב הפה וסביב העיניים, להרפות ולהפריד את השפה התחתונה מהעליונה, להפריד את הלשון מהחיך העליון ולתת לה לשקוע אל החיך התחתון. הלשון הופכת להיות רחבה ושמנה בתוך הפה וקצה הלשון נוגע באחורי השיניים התחתונות. יש לשחרר את עור התוף באוזניים ולאפשר לו לשקוע פנימה. חשוב להרפות את מרכז הגרון ולשחרר מתח מאזור זה. כדי לחוש את מרכז הגרון אפשר לבלוע רוק ולהביא מודעות לשם ולשחרר. יש להרפות את העור על בית החזה, להפוך אותו להיות דק ועדין כך שהנשימה תתרחש בשקט וללא מהמורות.

זה הזמן להביא מודעות לידיים ולרגליים. הזרועות מונחות לצידי הגוף והן מרוחקות במידה, כך שבתי השחי חופשיים. כפות הידיים מסובבות אל התיקרה והזרתות נעות לכיוון האגודלים. יש מגע של מפרק האצבע השלישית, האמה, עם הריצפה. הרגליים אינן פשוקות לרווחה אלא קרובות אחת לשנייה ורק כפות הרגליים נשמטות לצדדים כמו שתי מניפות כשהזרת בכול רגל נעה לכיוון האדמה. בזמן הנשיפה הידיים והרגליים הופכות להיות כבדות, נינוחות ורפויות ושוקעות לאדמה.

בית החזה אינו שוקע. הוא גבוה ורחב. מצב זה צריך להתרחש מתוך מודעות אך ללא מאמץ.לעומתו, הבטן רכה מאוד ושוקעת מטה אל הגב. האגן כבד ושוקע מטה אל האדמה.

בשלב זה יש להתבונן בנשימה. להביא את המודעות אל בית החזה ולראות איך בית החזה נפתח ומתרומם עם השאיפה ונפתח כמו עלי כותרת של פרח. הפרח שלכם הוא במרכז החזה ולכן הוא נקרא הלוטוס של הלב. הלוטוס הזה צריך לפרוח ולהיפתח מהמרכז לכל הכיוונים. אם יש מקום שבו העלים אינם נפתחים, האזרו בסבלנות, תנו לזה זמן, זה יקרה מאליו עם התרגול. הנשימה מוצאת את דרכה בהדרגה.

בשלב זה הגוף נינוח ושקט, הנשימה הופכת להיות שקטה, רכה וטבעית וכך גם התודעה שלנו שקטה ורגועה כמימי אגם. תתבוננו בעצמכם, חושו את עצמכם, תצפו בעצמכם. אין לעשות דבר. ברגעים אלה משהו מבפנים נפתח ומתרחב. דבר אינו קורה ישנה רק נוכחות מלאה של עצמכם בתוך עצמכם.

עצירת תנודות התודעה – זוהי היוגה.

"למצוא את השקט והאיזון בתוך התרגול"

כמידי שנה אני שבה ממוסד האם בפונה, אחרי תקופת אימון אינטנסיבית. הייתי שם כשהמורה שלי, שלנו, גורוג'י, גדול המורים בעולם, נלקח מאיתנו. חוויתי הלם וכאב עצום. כאן בישראל, חזרתי אל שגרת התרגול וההוראה בתוך תקופת האבל האישית שלי. אני חשה כיצד תורתו הנפלאה, עוצמת הפרידה והחוויה הבלתי אמצעית משפיעים על דרכי ועל ההתבוננות שלי בעצמי תוך כדי ביצוע התנוחות: קולו המהדהד והנחיותיו המדויקות נטמעו לאורך השנים בתוך גופי הפיזי והאנרגטי. אני שומעת את קולו, את קולם של גיתה ופרשנט ואת קולם של המורים המסורים בפונה שעושים את עבודתם נאמנה שנים ארוכות. את כל זאת אני מביאה לתוך התרגול שלי ואל ההוראה ומוצאת שם את השקט ואת המרחב, את האיזון ואת תחושת השלווה הפנימית.

מכאן, היוגה זורמת ממני אליכם !

אתם מוזמנים להגיע לסדנה, ללמוד ולתרגל במשך שלושה ימים רצופים חווית יוגה במיטבה.

סדנת יוגה בסוכות 9 – 11 באוקטובר

שלושה ימים של תרגול ולמידה בדגש של יצירת אורך ומרחב בקבוצות השונות של האסאנות.

מבנה הסדנה:

שלוש שעות מידי יום בין השעות:         9:30 עד 12:30

יום חמישי 9 באוקטובר:   דגש על תנוחות עמידה ותנוחות הפוכות.

יום שישי 10 באוקטובר:  דגש על התארכויות לפנים ופיתולים.

יום שבת 11 באוקטובר:  דגש על תנוחות הפוכות וכפיפות לאחור.

בסוף כל יום נתרגל פראנאיאמה ושוואסנה.

הסדנה פתוחה למתרגלי איינגאר יוגה לכול הרמות.

המקום: המרכז ליוגה – פסי פייג, רח' וודגווד 4, מרכז הכרמל, חיפה.

עלות:

3 ימים –    500 ש"ח

יומיים  –    380 ש"ח

יום אחד –  200 ש"ח

ההרשמה במייל: pessifeig@gmail.com

ואצל אורי כרמל בנייד: 0507436624  ופסי 0507259930.

היום שבו גורוג'י נפטר היה יום קשה, עצוב, מטלטל ומקודש, מלא בחסד, אהבה ונדיבות. את מה שהתרחש שם לא אשכח לעולם.
כמידי שנה בחודש אוגוסט, גם השנה נסעתי לפונה, אל האינסטיטוט של ב.ק.ס. איינגאר. חודש בשנה אני מקדישה למפגש עם גורוג'י, גיתה ופרשנט, נכדתו אבהיג'טה ומורים אחרים מסורים הנמצאים לידו שנים ארוכות ורבות. עבורי זה זמן ללמוד, לתרגל ולהתאמן – להיטען מחדש.
כשהגעתי השנה ראיתי אותו יושב בפתח ביתו. ניגשתי אליו ובירכתי אותו בנמסקר עמוק. הוא חייך אלי והניד בראשו כמי שאומר לי "שמח לראותך שוב כאן". אחר כך סיפרו לי שהוא אינו חש בטוב ואינו עולה לאולם התרגול כפי שנהג תמיד.
השיעורים והאימונים באינסטיטוט נמשכו כרגיל ומידי יום בירכתי אותו לשלום וזכיתי למנוד ראש וחיוך.
בכל הימים מאז הגעתי החל מה1 באוגוסט הוא ישב בפתח ביתו ואיפשר לכולנו לברך אותו ולחייך אליו. עכשיו אנחנו מבינים שהוא היה מודע לעובדה שימיו קצרים והוא עומד לסיים את מעגל החיים הנוכחי. כך, בישיבה השקטה שלו, הוא המשיך בנתינה האינסופית שלו.

בשבוע השלישי של חודש אוגוסט הוא נלקח לבית חולים על ידי בני משפחתו. לנו לא נתנו אינפורמציה ואנחנו כיבדנו את רצון המשפחה לפרטיות. הבנו שהוא חלש ואינו חש בטוב. התחושה היתה קשה. למרות שהאימונים נמשכו כרגיל וכך גם השיעורים, הוא היה חסר לכולנו וברקע ריחפה עננה של חוסר ודאות לגבי מצבו.
בלילה שבין שלישי לרביעי שנתי נדדה. באיזשהו אופן עמוק חשתי שנפל דבר. ואכן, ביום רביעי ב 20- באוגוסט מוקדם בבוקר, נחתה עלינו הידיעה שגורוג'י נפטר. בסביבות 7 בבוקר רצתי לאינסטיטוט ושם בפתח ביתו כבר התגודדו מספר אנשים. הבנתי שהוא כבר איננו.

אבהיג'טה נכדתו ישבה בפתח הבית. היא הסתכלה אלי עמוק בעינים, הייתה נעימה וחמה וסימנה לי להיכנס להיפרד מגורוג'י. “You can go in” , היא אמרה. הרגשתי שזאת היא שמנחמת אותי…הנדיבות שלה היתה מרגשת ממש.

נכנסתי פנימה לחדר קטן בחיל ורעדה.
לנגד עיני ראיתי את גורוג'י שוכב על הריצפה. עטוף בבגדים נקיים ופשוטים, צעיף על צווארו, מכוסה כולו בפרחים.
פרשנט בנו ישב בפינת החדר בשקט ובדממה. עיניו פקוחות, נתון במדיטציה עמוקה.
גורוג'י הקרין שלווה, יופי ואהבה. החדר היה מלא באור. היבטתי בו שוב ושוב, מנסה לשמר את הזיכרון של המראה האחרון שלו. כרעתי על ברכיי , פראנאם (ברכת הודייה) בפני האיש שהפך אגדה עוד בחייו והשפיע עלי ועל כולנו כה רבות.
הודיתי על הזכות שנפלה בחלקי ללמוד ממנו בחייו ולהיות נוכחת במותו.
השתהייתי שם למשך זמן שנדמה היה כנצח. ראשי היה ריק ממחשבות. ליבי היה מלא בהכרת תודה.
אחר כך יצאתי כדי לפנות מקום לבאים אחרי. הדמעות זלגו מעצמן. לא הפסקתי לבכות.
תחושת החסד שעטפה אותי בלתי ניתנת לתיאור במילים.

בחצר האינסטיטוט המשיכו להתגודד מאות אנשים: תלמידים, חברים, מכרים. היתה אוירה מאופקת ושקטה. מידי פעם ראיתי אנשים מתרפקים אחד על השני ובוכים. אחרי מספר שעות נשמעו קולותיהם של הברהמינים שרים מנטרות וודיות ומקיימים את הטקס של הכנת הגופה לשריפה. בשעות שנותרו התאספו מאות אנשים בחצר, חיבקו אחד את השני, ניחמו אחד את השני. כתבי עיתונות הגיעו, צילמו וראיינו את אנשי המשפחה ואת האנשים סביב. בסביבות הצהריים כשהברהמינים סיימו את טקס התפילה הורשינו שוב להיכנס ולהיפרד מגורוג'י.

בשעה 13:30 בצהריים נסענו כולנו למקום השריפה. המקום נמצא כחצי שעה נסיעה מהאינסטיטוט.
הטקס היה מפעים ועצוב. בדרך כלל לא נותנים לנשים להיות נוכחות אך הפעם ניתנה לנו רשות להיות שם.
הברהמינים שרו את המנטרות הוודיות .
כולנו התגודדנו סביב וחזרנו בשקט וביראת כבוד אחר המנטרות.
ראיתי מהמקום בו עמדתי שפרשנט סובב סביב הגופה מספר פעמים בזמן התפילות והברהמינים אחריו.
גיתה אחותו עמדה מאחוריו.
אחר כך הביאו עצים וחומרי בעירה והברהמינים שילחו את האש בגופה.
את המראות הללו לא אשכח כל חיי.

גורוג'י היה מוכן לעזוב את גופו. הוא דיבר עם בנותיו לפני מותו ואמר להן שהוא חי חיים מלאים ועכשיו הוא מוכן ללכת. לנכדתו אבהיג'טה הוא אמר: " I showed you all these things, now it is for you to realize them"
"הראיתי לך את כל הדברים, עכשיו זו את שצריכה לבחון ולהגשים אותם". את המילים הללו הוא אמר לפני מותו בבית החולים. אני מאמינה שהמילים הללו לא נולדו כך סתם לחלל העולם וכול אחד מאיתנו יכול לקחת מילים אלו לתוך חייו שלו ולתרגול שלו.
גורוג'י נמצא תמיד איתי. בכל תא ותא מתאי הגוף שלי, הוא חי וקיים. הוא איתי כשאני מתאמנת ומתרגלת, הוא איתי כשאני מלמדת. זכיתי להיפרד ממנו במותו, זכיתי ללמוד ממנו בחייו. זכיתי לשהות במחיצתו של האיש הענק הזה ולקבל ממנו ידע גדול ותשומת לב רבה.
ב.ק.ס. איינגאר השפיע על כל העולם במסירות שלו ליוגה ובחוכמה האדירה והאלוהית שלו. רבות נכתב ועוד ייכתב על האיש ומשנתו.

אני חוזרת אל ביתי, אל משפחתי ותלמידי. אני תקווה שאהיה כלי נקי להעביר את משנתו של גורוג'י תמיד.

מילים אלו נכתבו בפונה ב20 באוגוסט 2014

לפני שנים רבות, הלשון, העין, האוזן, המיינד והנשימה התווכחו ביניהם מי הכי חשוב מביניהם. הם ניגשו לאבא שלהם פראג'אפטי, אדון הבריאה ושאלו לדעתו. "אדון", הם קראו, "מי הוא הטוב מאיתנו"? פראג'אפטי החכם הציע דרך פשוטה ליישב את ההדורים: "אותו אחד שעזיבתו את הגוף תהיה הגרועה שבגרועות, הוא הטוב מביניכם." הלשון עזבה ראשונה למשך שנה וכשחזרה היא שאלה "איך יכולתם לחיות בלעדי?" והאחרים ענו, "כמו אנשים אלמים, שאינם מדברים, אך הם עדיין יכלו לראות, לשמוע, לחשוב ולנשום כהלכה. כך שהלשון לא היתה הטובה ביותר. אחר כך העין עזבה למשך שנה וכשהיא חזרה, שאלה: "איך יכולתם לחיות בלעדי?" והאחרים ענו, "כמו אנשים עוורים, שאינם רואים". אך הם עדיין יכלו לדבר, לשמוע, לחשוב ולנשום כהלכה. כך שהעין לא היתה הטובה ביותר. לאחר מכן האוזן עזבה למשך שנה. כשהיא חזרה שאלה: " איך יכולתם לחיות בלעדי?" האחרים ענו: "כמו אנשים חרשים, שאינם שומעים." אך הם עדיין יכלו לדבר, לראות, לחשוב ולנשום כהלכה. כך שהאוזן לא היתה הטובה ביותר. לאחר מכן המיינד עזב לשנה. כשהוא חזר חזרה הוא שאל: " איך יכולתם לחיות בלעדי?" והאחרים ענו: "כמו ילדים שהמיינד שלהם לא מעוצב", אך הם יכלו לדבר, לראות, לשמוע ולנשום כהלכה. כך שהמיינד לא היה הטוב ביותר. בסוף, כשהנשימה היתה מוכנה לעזוב, היא עמדה לנתק את עצמה מהכול. או אז האחרים הבינו שהם אינם יכולים לחיות בלעדיה. "גבירתנו", הם קראו, "את הטובה מבינינו, אל תלכי מאיתנו !" כך המשל מסתיים ומסכם, האנשים אינם קוראים לחמישה האלה הלשונות הויטאליים, העיניים הויטאליות, האוזניים הויטאליות או המיינד (ס) הויטאליים אלא הנשימות הויטאליות – פראנה. "כיון שהנשימה הויטאלית הינה כל אלו". Chandyoga-Upanishad